מוגנות בקהילה
👈 אפשר להעביר הלאה
מבקש לדבר על נושא חשוב שיש בו ואהבת לרעך, ושמירת הנפש והצלת הנפש – מוגנות מפגיעות מיניות.
תשאלו: קרה משהו??? זהו שלא. לא ידוע לי שקרה משהו כעת אצלנו. אבל קהילה חזקה יכולה לדבר פתוח על הנושא כדי לעסוק במניעה, ולא לעסוק רק בכיבוי שרפות. כולנו יודעים שמדינת ישראל מתמודדת כל הזמן עם איומים ואפשר להרגיש את ההבדל הענק בין מקרים שאנחנו נאלצים להגיב, כמו שהיה בשמחת תורה (מלחמה), לעומת מצב שאנחנו יוזמים כמו הביפרים בלבנון, ששנים אחורה כבר תכננו אותו, דבר שהציל אח”כ המון יהודים.
הנושא קצת מלחיץ כי הוא יכול לעורר חרדות, שלא יקרה שום דבר לילדים שלנו ח”ו, וגם יש לנו כדתיים תירוצים לא לדבר כמו לשון הרע וכד’.
וגם אנחנו לא רוצים בשביל עצמנו ובשביל ילדנו, לפתח מבט שמסתכל על כל העולם בתור אנשים חשודים.
מצד שני, סטטיסטית - פגיעות קיימות, באחוז נמוך, בכל חברה שהיא. אז מה עושים?
אני אישית, מדבר פתוח על הנושא בבית, אבל מדי פעם ולא כל הזמן. ואני מזמין גם אתכם לדבר, ואתם יכולים להגיד שאני דיברתי על זה בבית הכנסת וזה התירוץ שלכם להעלות את הנושא😊.
בבית אני אומר לילדים שרוב האנשים בעולם טובים. באמת. אבל יש קצת אנשים עם בעיות ומהם צריך להישמר. תדעו שאנשים שפוגעים זה לא רק יצר מיני, זה יושב על בעיה כלשהי, על רצון בשליטה וכוח, או על סטייה מסוימת.
בתור הקדמת תרופה למכה, אני למשל מלמד את ילדותיי על טרמפים (ואני בכלל לא אוהב שעולים על טרמפים), שאם את כבר עולה עם גבר – תשבי בטרמפ מאחור. זה נורמה שמונעת מראש בעיות. לא כי כל הנהגים בעייתיים ח”ו, אבל זה יוצר חברה בריאה. אני קיבלתי פניות, במושב, מבנות שעלו על טרמפ מקדימה והנהג פתאום הניח עליהן יד. למה צריך להגיע לדברים האלה?! ולמה לנהג להסתבך שמישהי אולי תחשוב שפגע בה, או תעליל עליו, גם אם הוא לא התכוון? וכך אני גם מקפיד, להעלות טרמפיסטיות מאחור.
אז מה חשוב שנדע כקהילה?
קודם כל – עצם המודעות. המודעות בעשרות שנים האחרונות לנושא של מוגנות, הטרדות ופגיעות עלתה מאוד, וזה ממש חלק מהגאולה! כי בכך העולם נעשה מתוקן יותר, בריא יותר ונקי יותר. בית הדין של הרב שמואל אליהו – שהציל אלפי נשים וגברים מפגיעה, זה דבר מדהים.
חשוב לדעת שחברה שאין בה מודעות לנושא – זה לצערנו כר נרחב ונוח לפושעים להמשיך לפשוע. כי הם מרגישים בטוחים לפעול. אדם שפוגע באחרים – פוגע לפחות 100 פעמים בחייו. זה ממש לא אירוע חד פעמי.
אבל ברגע שיש מודעות לנושא, ויודעים איך לטפל, ויש ועדת מוגנות במושב, אז המודעות עצמה מצמצמת את התופעה.
זה אף פעם לא נעים לעסוק בזה, אבל זה הצלת נפשות ממש. כידוע התורה בעצמה השוותה את האונס – לרצח.
ולכן, אם מישהו או מישהי מספרת לך משהו שנראה לא נעים – תיקח את זה ברצינות ואל תדפדף הלאה. כי ברגע שמודעים לבעיה ומטפלים בה – הפגיעה מפסיקה.
נחוצה הקשבה רצינית. אם מישהו או מישהי מספר לך דבר פעוט – לנסות להתחקות ולהקשיב, כי לעיתים יש סיפור גדול יותר מאחורי הסיפור הקטן. בהקשבה אפשר לתפוס קצוות חוט. כשמשהו מעורר אצלך אפילו אור כתום, יש להתייחס אליו כמו אור אדום.
ספק – לחומרא. בתחום של הפגיעות יש המון המון ספקות. הילדה לא בטוחה שקרה משהו לא בסדר עם הקרוב משפחה שלה. אולי זה משחק. אולי זה גם קצת מסקרן ונעים, אז אולי אני עצמי רציתי בזה. ולכן כשמתעורר ספק חייבים לקחת אותו בשיא הרצינות ולבדוק.
ותחשבו על זה, שמי שמדווח על אדם שאולי פוגע – לא מציל רק את הנפגעות, אלא מציל גם את הפוגע – שלא ימשיך לפגוע.
מה עם לשה”ר? נכון שכתוב לא תלך רכיל בעמך. אבל מה המשך הפסוק? לא תעמוד על דם רעך!
ועל זה כתב הפתחי תשובה (או”ח קנו):
“וראיתי להזכיר פה ע”ד אשר כל הספרי מוסר הרעישו את העולם על עוון לשון הרע, ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל העשוק מיד עושקו... הלא עונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעך…”.
שנזכה להוסיף אור, להוסיף שמירה, וע”י המודעות והמוכנות לעסוק גם בנושא רגיש ולא נעים של ביעור הרע, תהיה לנו חברה בריאה, שמחה, טהורה ומשגשגת.
