לחיות את החלום - בארץ ישראל - פרשת בהר

 

מילים הורגות? לפרשת בהר

 

מילים הורגות?

לפרשת בהר

כשאותה מילה בדיוק מופיעה פעמיים, בהקשרים שונים, כנראה המטרה היא שנמצא

קשר פנימי ביניהם.

"אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד).

ואחרי שלושה פסוקים: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

שני איסורים של 'אונאה'.

הראשון אוסר לרמות בכספים. הנה הפסוק המלא: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

השני, לא לפגוע בשני בדיבור. כמו שמסביר רש"י: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו; לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו... ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר "ויראת מאלוהיך" - היודע מחשבות הוא יודע".

מה ההגיון לתת אותה כותרת לאיסורים שונים לגמרי? על רמאות בממון תובעים למשפט, ואילו ביחס למילה פוגעת, לא עושים עניין.

העולם עושה חלוקה בין מעשים לדיבורים. מעשה זה ממש, דיבור זה באויר, הכל דיבורים. יש לנו סט שלם של 'אמירות הרגעה' ביחס לדיבור: סתם אמרתי, אל תקח ללב, אל תהיה כבד, שכח מה שאמרתי, לא התכוונתי. לגבי פגיעה בממון אנו מבינים שאין סלחנות בהינף יד. הזקת לי? אתה צריך לשלם ולתקן.

התורה מחדשת לנו כיוון חשיבה אחר: אתה, בן אדם, חיבור של נשמה וגוף. אפשר לפגוע בגוף של השני (וגם ממונו כלול בזה) ואפשר לפגוע בנשמה שלו. רק תרבות שלא מודעת למימד הנשמה שבאדם, יכולה להתייחס לדיבורים פוגעים בסלחנות. בחברה שבה הנשמה היא העיקר והבסיס, יש להתיחס לדיבור כדקירה ממש. סכין דוקרת גוף. מילה דוקרת נפש. לכן הפגיעה בשניהם נקראת באותו שם: אונאה.

בתנ"ך היחס 'המעשי' לדיבור הוא ברור ושגרתי. הלשון היא חרב, "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים סד, ד). היא חץ, "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (ירמיהו ט, ב). הלשון היא כמו הכשה של נחש, שהארס המכאיב של המילה מתפשט בכל הגוף: "שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ" (תהלים קמ, ד).

העולם אומר שאלימות מילולית עשויה להתפתח לאלימות פיזית.

אצלנו אומרים יותר מזה:

א) גם דיבור קטן שגורם צער הוא כבר 'אלימות', גם אם העולם לא מחשיב את זה כ'נורא'.

ב) הנזק הוא מיידי ולא מחשש להתדרדרות. ארס של נחש שמחלחל בנפש של השני ומחליש אותו.

הדיבור נחשב אצלנו היהודים, למזיק אפילו יותר מהפיזי. כך לימדו חכמינו (בבא מציעא דף נ"ח):

"גדול (חמור) אונאת דברים מאונאת ממון... רבי אלעזר אומר: זה בגופו (=נפשו) וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון". כמו שאומרים, מכה עוברת, מילה נשארת.

דוגמה מוחשית לכך - תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלה של ספירת העומר, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות דף ס"ב).

ה'חפץ חיים' כתב אגרת מיוחדת (בספרו זכור למרים) לבקש ולהתחנן מהדתיים שיפסיקו לריב זה עם זה. אפילו שזה "לשם שמים". הוא מסביר שהעונש החמור כל כך על האיסור "ולא תונו", שמתו כל תלמידיו של רבי עקיבא, משום שיש בזה גם חילול השם ענק, שאנשי תורה רבים ומבזים זה את זה.

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (מרן הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שכד).