לימוד משותף בהלכות דעות לרמב"ם.
הרמב"ם מלמד עקרונות חשובים לימינו בתודעת הנפש והגוף ועבודת ה'.
שמירת הלשון בישיבות פדגוגיות
שמירת הלשון בישיבות פדגוגיות
הרב יוני דון-יחייא
נועד לנשים וגברים בשווה ומטעמי נוחות
נכתב בלשון זכר
המקורות המוזכרים בסוגריים הם מהספר
"חפץ חיים" ומשבעת התנאים שמתירים לשון הרע לתועלת (לה"ר י,
ב).
א.
מה המטרה של ישיבות פדגוגיות?
להיטיב לתלמידים! לסייע לכל תלמיד, ולכיתה ככלל, להצליח.
אין לומר גנאי שאין בו תועלת, גם על ילד מתחת לגיל מצוות (לה"ר
ח, ג; רכילות ז, א). מצד שני, חובה לומר דברים שליליים שיש בהם תועלת.
לכן נכון להזכיר בתחילת כל ישיבת מורים שמטרת
כולנו בעיסוקינו בחינוך היא להועיל, והמקום לדיבורים שליליים נובע מהרצון להועיל (לה"ר ד, י; ט, ג). ולכן יש להיזהר מלעשות צחוק על
סיפורים לא נעימים שנאמרים על תלמידים.
ב.
איך אומרים משהו שלילי על תלמיד?
חשוב להפעיל שיקול דעת לפני שמדברים בגנות תלמיד,
ולבחור ניסוח מתאים (לה"ר
י, טו). אין להוסיף
אפילו מילה אחת של הגזמה שאינה מדוייקת: "הוא ממש מתחצף";
"היא מעתיקה המון" וכד'. גם הוספת המילה "מאוד"
על תכונה שלילית, עלולה להפוך ל"הוצאת שם רע" (התנאי הרביעי).
ג.
באיזה פורום נכון לשתף במידע שלילי על תלמיד?
נכון לשמור ככל הניתן על כבודו של התלמיד, ולמעט
בהיקף האנשים שנחשפים לחסרונותיו. מורה שצריך לדווח על התנהגות שלילית, או זקוק
לעצה כיצד לסייע לתלמיד, ישוחח מראש 'בארבע עיניים' עם הדמות הרלוונטית – המחנך,
היועצת או המנהל, והם יחליטו אם נחוץ לשתף את כלל המורים (התנאי השישי).
ד.
האם מותר לספר דבר ששמעתי ולא ראיתי בעצמי?
עדיף לספר רק דבר שראיתי בעצמי (התנאי הראשון). אך ניתן לספר גם דבר ששמעתי מאדם אחר, בתנאי שיודגש
שלא ראיתי בעצמי, ולכן הדברים יילקחו בערבון מוגבל (עי' במ"ח לה"ר ד, מג).
ה.
האם הכרחי לדבר עם התלמיד לפני דיווח עליו?
כן. מצוי שאירוע מוצא מהקשרו הנכון, והכרחי ללבן
אירוע בעייתי ישירות עם התלמיד, ולנסות לפתור את הבעיה איתו לפני שמספרים לאחרים.
וכן לגבי הורה שהתנהלותו בעייתית, ראשית יש לדבר איתו ישירות לפני שמדברים עליו (התנאי השלישי).
ו.
כיצד אהיה מדוייקת בדיבור על תלמידה?
לפני שמספרים דברי גנאי יש לבחון את המקרה ביחס
למצבו הכללי של התלמיד. למשל, יש מקום להבחין בין מקרה חד פעמי,
שפעמים רבות אין צורך לספר עליו ולהשחיר את דמותו של התלמיד, ובין תופעה קבועה שמצריכה
התייחסות (לה"ר ד,
ג-ה).
בנוסף, יש להבחין הבחנה ברורה בין עובדות
לפרשנות. יש לבדוק עם עצמך אם הפרשנות שלך נראית נכונה / מובהקת (התנאי השני). למשל תלמיד שהיכה את חברו, האם זו היתה הגנה
עצמית או אלימות?
כשמספרים על התלמיד בפני אחרים יש להתחיל מעובדות,
ולהדגיש כאשר עוברים לפרשנות אישית (עי' ח"ח 'השיעור היומי' עמ' צב; עי' במ"ח לה"ר ד, כד;
י, יח).
ז.
לעיתים אני פגוע מהתנהגות של תלמיד כלפיי.
גם זה קורה, ואין לספר לכלל המורים על התנהגות שפגעה
בך או הכעיסה אותך, כשאין בכך תועלת ממשית. דיבור גנאי ממניעים אישיים אסור מן
התורה. לשון הרע הותר דווקא כאשר מטרת המספר להועיל לתלמיד (התנאי החמישי; לה"ר י, יא).
פעמים רבות ההתנהגות הפוגעת של התלמיד נובעת מקושי
שלו עם עצמו, והוא משליך את הקושי על המורה. זה יכול לעזור למורה לא לקחת ללב.
ח.
איך ליצור תמונה מאוזנת של תלמיד בעייתי?
מורה שמספר על התנהגות שלילית של תלמיד, ראוי
שיאמר עליו גם דברים חיוביים, כדי ליצור תמונה אמיתית ושלמה על התלמיד (עי' לה"ר י, יד). בפרט אם יש בכך כדי להועיל לאחרים. למשל,
אם מורה מספר על חוויה חיובית שהיתה עם תלמיד שנחשב לקשה, ובאיזה אופן הצליח לדבר
אל לבו – הדבר עשוי לחזק מורים שהתייאשו מתלמיד זה.
בכלל, חשוב לספר על תכונות האופי החיוביות של
התלמידים ומעשיהם הטובים (ועי' לה"ר ט, א-ב).
ט.
אני מתלבט אם לשתף את המורים במצב משפחתי קשה של
התלמיד.
חובה לספר על קושי של תלמיד, שיוכל לסייע למורים
להבין את שורש התנהגותו, להתחשב בו יותר, להיות רגישים כלפיו ולהביע חום. למשל, מצב
כלכלי קשה בבית, גירושין או בעיות של קשב וריכוז.
י.
מה עם חסיון מידע?
היועצת והמחנך נחשפים למידע אישי על התלמיד
ומשפחתו, כגון: אבחונים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים, מידע פלילי ומידע מלשכת הרווחה.
לכלל המורים אין תועלת בידיעת פרטי הפרטים. לכן אם יש צורך לספר, יש לבחור בניסוח
כללי שיביא לתועלת, בלי לרדת לפרטים.
מורה שבידו מידע חשוב שמגיע מחוץ לכותלי בית
הספר, כגון שהוא שכן של התלמיד, ימסרהו במידת הצורך למחנך או ליועצת והם יחליטו אם
נחוץ לשתף את כלל המורים.
יא. כאשר
אני שומעת דברים שליליים על תלמיד, זה יוצר אצלי אחר כך מבט שלילי עליו. מה עושים?
להתאמץ שלא לקבל כל דבר ששומעים כעובדות. על
מקרים כאלה התורה בחוכמתה דורשת להשתמש במידת הספקנות. לזכור שכל
דיבור נובע מנקודת מבט סוביקטיבית וחלקית של המספר, ואין לקבלם כאמת אוביקטיבית. להשאיר
מקום בלב לספק (לה"ר
ו, א-ג). בפרט אם איננו
מכירים את הרקע המלא של התלמיד ואת השתלשלות האירועים שהובילה למעשיו.
באופן מעשי, אין לשנות לרעה את היחס לתלמיד
בעקבות דברים ששומעים, אלא לפעול על-פיהם רק במה שנוגע לטובת התלמיד (לה"ר ו, א; ו, י).
יב. מדברים
בישיבה פדגוגית גם על תלמידים שאיני מלמד. מותר לי לשמוע?
באופן עקרוני, צריכים להיות נוכחים רק מורים
שמלמדים את התלמיד שעליו דנים. אולם לעיתים הדבר אינו מעשי, כגון בתיכון כשיש לכל
כיתה הקבצות ומגמות שונות. במקרה כזה, אם אין למורה יכולת להועיל לדיון מנסיונו
החינוכי, יתעסק בדברים אחרים וימעט ככל יכולתו להקשיב לדיון.
יג.
מותר לספר לבן הזוג דברים שליליים ששמעתי על
תלמידים?
אין להדליף דברים שנאמרו בישיבות מורים. יש בכך
איסור רכילות ולשון הרע (רכילות
א, ב וע"ש במ"ח ג). המעוניין
לשתף / להתייעץ עם בן-זוגו או עם רב על תלמיד, לא יאמר את שם התלמיד.
תפילה על
שמירת-הלשון
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,
אֵל רַחוּם וְחַנוּן, שֶׁתְּזַכֵּנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמוֹר פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֶנוּ מִלָּשׁוֹן-הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם. וְנִזָּהֵר
מִלְדַבֵּר וּמִלִשְמֹעַ אֲפִלוּ עַל אִישׁ יְחִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן מִלְדַבֵּר עַל
כְּלַל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרַעֵם עַל
מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְנִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר וּמִלִשְמֹעַ דִּבְרֵי שֶׁקֶר,
חֲנֻפָּה, לֵצָנוּת, מַחֲלֹקֶת, כַּעַס, גַּאֲוָה, אוֹנָאַת-דְּבָרִים,
הַלְבָּנַת-פָּנִים, וְכָל דְּבָרִים אֲסוּרִים. וְזַכֵּנוּ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי-אִם דָּבָר
הַצָּרִיךְ לְעִנְיָנֵי גוּפֵנוּ אוֹ נַפְשְׁנוּ. וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֵׂינוּ
לְשֵׁם שָׁמַיִם.
הדרכות לניחום אבלים
הדרכות לניחום אבלים[1]
הרב יוני דון-יחייא
הדברים כתובים בלשון זכר אך מיועדים בשווה
גם לנשים
1. אין כללים. אבלות היא דבר
רגיש מאין כמוהו. אין אפשרות לשרטט כללי ברזל איך לנהוג אלא העיקר הוא להיות אכפתי
ורגיש כלפי האבלים ומשפחתם. עם זאת, יש מקום לתת כיוונים שיכולים לסייע למי שנמצא,
לא עלינו, בשעת משבר כזו. שנשמע ונבשר בעזרת ה' בשורות טובות.
2. שיתוף אחרים. כאשר אתה מקבל
הודעה אודות לוויה או שבעה, אנא סייע להפיץ את המידע לעוד מעגלי מנחמים, שיוכלו
לחזק ולעטוף את האבל ברגעיו הקשים.
3.
הצעת עזרה. אם יש לך
אפשרות, שאל את המשפחה במה אפשר לעזור: בהבאת כסאות, אוכל וכדומה. אם לאבל יש
ילדים קטנים, אפשר להציע לקחת אותם לגן שעשועים או לשחק איתם.
4.
עזרה באוכל ושתיה. יש נוהגים להביא
לבית האבל אוכל ושתיה. זה מצוין ומביע אכפתיות, אך כדאי לבדוק מראש עם בן משפחה אם
אין כפילויות מוגזמות. אפשר גם לבדוק אם הכשרות תואמת את צורכי האבלים.
5. שעות ביקור. נהגו כיום לנחם
בכל ימי השבעה, גם בשלושת הימים הראשונים. אין לבוא בשעות לילה מאוחרות, האבל זקוק
למנוחה. לגבי שעות הצהריים כדאי לברר עם הקרובים אם האבלים יושבים בשעה זו או שהם
נחים.
שעה מומלצת לניחום, למי שיכול, היא בבוקר; בשעות אלה יש פחות אנשים
והניחום משמעותי ואישי יותר.
נכון לשים לב במהלך הניחום למצבו של האבל, ואם נראה שברצונו לאכול או
לנוח, יש לסיים את הניחום וללכת. ניתן אף לעודדו לכך כדי שירגיש נוח לפרוש לזמן
מה.
6.
ניחום אבלים בשבת. משתדלים לנחם
את האבלים בימות החול. אך אם האבל זקוק לך, או שאין לך זמן אחר לנחם, מצוה לנחם בשבת
(מ"ב רפז, א). הנוסח של
הניחום בשבת: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".
7.
בין מנחה לערבית. אם ברצונך לנחם
את האבל ולא רק להתפלל איתו, קח בחשבון שמנחה + שיעור + ערבית אורכים כשעה. תוכל לנחם
לפני מנחה, או להישאר לנחם אחרי ערבית.
8. האבל פותח בדברים. האבל סוער מאוד
מבחינה נפשית. הוא זקוק לביקור שלך, אך גם זקוק לזמן עם עצמו. נסה לבחון את
תחושותיו לפני שאתה מתחיל לדבר עמו. אם תתחיל את ביקורך בהתבוננות, שפת הגוף שלו
תספר לך הרבה. ההלכה קובעת (שו"ע
יו"ד שעו, א) שאין מתחילים לדבר עם האבל עד שהוא
פותח בדיבור.
מצד שני, גם אנחה או רמיזה מצד האבל כלפי המנחמים יכולה להספיק כדי
להתחיל בשיחה. ואם נראה שהאבל אינו מכיר את ההדרכה של חז"ל והוא מעונין
שהמנחמים ידברו עמו – יכול המנחם לפתוח בדברים.
מי שמרגיש נבוך ואינו יודע מה לומר לאבל, עליו לדעת שעצם ההגעה לניחום
מביעה השתתפות בצער ומיטיבה עם האבל. גם אם יצאת מהשבעה ולא דיברת, קיימת את
המצווה. לניחום יש ערך גדול ביותר וכדאי להתגבר על אי הנעימות והבושה, אם ישנם,
ולהגיע.
9. סיפורים ושבחים על הנפטר. מצוה
לספר על מעשיו הטובים של הנפטר (עי' שו"ע
שמד, א). אם יש לך סיפור או זיכרון אישי הקשורים
למנוח, הם עשויים להיות תרומה משמעותית למשפחת הנפטר. אם תוכל, כתוב לאבלים
זכרונות והבא להם. הם כמהים לסיפורים הללו. כל פרט שנראה לך קטן, למשפחה הוא חשוב
מאוד. אין לומר דבר רע על הנפטר ואין מקום לדברי תוכחה שיעציבו את האבלים.
לא מתאים להרבות בדיבור בצד עם מנחמים אחרים. המטרה היא לדבר עם
האבלים או להקשיב להם. השבעה גם אינה מיועדת לסיפורים אישיים של המנחם על צרותיו
ואבלותו. כמו כן אין לפתוח בשיחה ארוכה עם האבל על ענייני חולין כגון על מקום
עבודתו.
10. חיבוק. ניחום אינו רק במילים. חיבוק של אדם
קרוב יכול להיות משמעותי הרבה יותר ממילים. אך נכון לחוש מתי חיבוק יתקבל
כמלאכותי, למשל באדם שאינו במעגל קרוב לאבל.
11. בכי. אם עולה רצון לבכות בניחום, אין לחשוש
שזה יכביד על האבל. הבכי של המנחם עשוי לתרום לאבל, שזקוק לבכי, ויוצר עבורו מצע
רגשי המאפשר לו להצטרף לבכי בלא לחוש מבוכה.
12. ניחום בטלפון. אם אין אפשרות
לנחם פיזית, אפשר לטלפן ולנחם במילים ספורות. יש אנשים נבוכים שאינם יודעים מה
לומר; אמירה פשוטה כגון "אני כל כך מצטער לשמוע", מנחמת ומגלה שותפות. שיחת
טלפון ארוכה היא לרוב טירדה עבור המנוחם שנמצא עם אנשים אחרים.
כדאי לשקול כתיבת מכתב או דוא"ל המנוסחים בהרבה רגש (שליחת מסרון
לענ"ד פחות מתאימה למצב קשה שכזה). דברים כתובים יוכלו להיקרא בנחת על ידי
האבל כשיהיה פנוי וגם להישמר באלבום הזיכרון של האבל.
13. נוסח הניחום. ישנם שלושה
מנהגים וכולם טובים. אצל הספרדים: "מן השמים תנוחמו". אצל התימנים:
"תנוחמו מן השמים". ואצל האשכנזים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי
ציון וירושלים" (ויש שמוסיפים: "ולא תוסיפו לדאבה עוד").
חכמים הדריכו שלא לומר לאבל "מה אפשר לעשות" או "אי
אפשר לשנות את המציאות" וכד', שהרי זה כגידוף שאין מקבלים את גזרותיו של ה' יתברך
(רמ"א שעו, ב).
יש מילות פרידה שאינן מתאימות. למשל המילים המחנכות: "אתה חייב
להיות חזק, למען המשפחה" וכו'. או מילים שגורמות לייאוש: "זה נורא! מה תעשו
עכשיו?". או לומר להורה שכול לא-עלינו:
"טוב שיש לכם ילדים
אחרים"; "לא נורא, אחיו יתחתן ויקרא על שמו" וכד'. מילים אלה, לא
רק שאינן מנחמות, אלא לרוב מקשות. מוצע להשתמש בנוסח הנזכר שנהוג מדורי דורות.
אין אומרים את המילה "שלום" לאבל, לא בתחילת השיחה ולא בסופה (שו"ע שפה, א). שלום הוא לשון
שלמות, והאבל אינו במצב של שלום.
14. סעודה בתום השבעה. בעדות המזרח
נהוג לערוך סעודה בערב האחרון של השבעה. כמשתתף, רצוי להקפיד שהאוירה בסעודה תתאים
למציאות של האבלות ולא תיהפך למפגש משפחתי או חברתי רגיל. הדבר עלול לתסכל את
האבלים.
15. ניחום אחרי השבעה. יש חשיבות לנחם
גם לאחר השבעה, ובפרט למי שלא הספיק בשבעה. אפשר לנחם עד השלושים, ועל אב ואם עד
תום השנה (שו"ע שפה, ב). מבחינה מסוימת יש ערך דווקא לניחום כזה שמגיע אחרי סיום השבעה, כאשר
אנשים אינם מבקרים יותר והאבל עדיין צריך להתמודד עם אבידתו.
שיהיו בשורות טובות ושמחות לכולנו ולכל עם ישראל!
[1] אני מודה לר' צחי פנטון
ור' יוסף פריאל על דבריהם המחכימים בנושא. נעזרתי בהם
רבות בהדרכות הכתובות כאן.
חינוך לבריאות - הלכות דעות לרמב"ם (סוף פרק ד)
לימוד משותף בהלכות דעות לרמב"ם.
הרמב"ם מלמד עקרונות חשובים לימינו בתודעת הנפש והגוף ועבודת ה'.
הירשם ל-
רשומות (Atom)