שאלות ותשובות - יום ירושלים
שאלות ותשובות - יום ירושלים
האם
המקום הקדוש ביותר לעם ישראל הוא הכותל?
לא. הכותל
הוא מקום קדוש מאוד לעם ישראל, ואינסוף תפילות ודמעות שנשפכו עליו הוסיפו לו קדושה
של דורות.
אבל חכמים
אמרו "עשר קדושות הן" (משנה כלים א, ו). ומעל קדושת הכותל יש את קדושת
הר הבית, ומעבר אליו יש קדושות נוספות של מקום המקדש וכו'.
המקום
הקדוש ביותר הוא 'קודש הקודשים'.
האם
יום ירושלים – כ"ח באייר – הוא יום חג?
כן,
זה יום חג של שמחה והודיה לה' על הניסים הגלויים שהיו במלחמת ששת הימים, ועל החזרה
ללב הפועם שלנו – לירושלים. וכך תיקנה הרבנות הראשית לישראל. אם נדייק נוסיף שיום
זה אינו "יום טוב" כי אין בו איסור לעשות מלאכה כמו בחגים.
האם אומרים
ביום זה הלל עם ברכה?
כן,
בתפילת שחרית יש לומר הלל שלם עם ברכה, בלב שמח.
אבל
רבים אינם מתיחסים ליום זה כיום חגיגי?
על
נס יש להודות גם אם יש כאלה שאינם מכירים בו. כבר חכמים הכירו את התופעה
ש"אין בעל הנס מכיר בניסו" (מסכת נדה לא, א).
אנחנו
נודה בכל לב ובפה מלא על הטוב והחסד שזכינו לו ועם הזמן יכירו בכך כולם. גם המדינה
מכירה ביום זה כיום חגיגי, ב'חוק יום ירושלים', מאז שנת השלושים לשחרור ירושלים.
האם
ירושלים כולה קדושה או רק העיר שבין החומות?
גם
לעיר כולה יש קדושה מסויימת. לדוגמה, יש הלכה שמוכרת מתקופת הקורונה ומנייני הרחוב:
אם מתפללים במקום שאין בו ספר תורה, אין נופלים אפיים בתחנון (משעינים את הראש על
היד), אלא אומרים בישיבה את נוסח נפילת אפיים.
אבל
בירושלים המנהג הוא ליפול אפיים בכל מקום, גם כשאין ספר תורה, כי בכל מקום
בירושלים ניתן לחוש כמו מול ארון הקודש.
האם
יש מצוה לעלות לרגל בימינו בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות?
לא,
אבל כבר חז"ל כותבים שיש מנהג לבוא לכותל גם אחרי החורבן (שיר השירים רבה ד,
ב). בתור זכר למציאות המקורית שהיתה לנו וכדי לעורר את הציפיה למקדש.
ויש דעה
מחודשת שהעולה לכותל מקיים מצוה מהתורה של קבלת פני השכינה! (שו"ת משנה הלכות
יב, תפב).
שבת שלום ומועדים לשמחה לגאולה שלמה!
דמותו המופלאה של הרב שמחה הכהן קוק זצ״ל
"וגר זאב עם כבש"? זה בידיים שלך / פרשת בחוקותי
"וגר זאב עם כבש"? זה בידיים שלך
לפרשת בחוקותי
הפרשה פותחת בתיאור נפלא
של הגאולה.
האם אנחנו מבינים את
הפסוקים האלה כדברים שיכולים להתרחש בימינו, בדרך הטבע, או שנחוצה התערבות אלוקית
מעל הטבע?
"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ
וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:
וְנָתַתִּי
גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן
פִּרְיוֹ...
וַאֲכַלְתֶּם
לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.
וְנָתַתִּי
שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר
בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו).
חכמים דנו בשאלה איך
ייראו ימות המשיח. והרמב"ם נקט עמדה ברורה בנושא (הלכות
מלכים יב, א):
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם
חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג.
וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" - משל
וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר "זאב
ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם", ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא
ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר "ואריה כבקר יאכל תבן".
וכן כל
כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יוודע לכל לאיזה דבר
היה משל, ומה ענין רמזו בהן".
מדוע חשוב לרמב"ם
לפסוק בדיון עתידני כזה? ולמה בחר הרמב"ם להכניס נושא השקפתי שאינו מעשי, לספר
הלכתי מובהק?
נראה לי שהדיון אינו מופנה
לקב"ה באיזה דרך יגאלנו. השאלה מופנית ישירות אלינו.
איך אתה רואה את
ה-74 שנים האחרונות? אם ימות המשיח זו תקופה קסומה עם ניסים על-טבעיים, אז
אנחנו לא בגאולה ונמשיך לחכות למשיח שיבוא. לכן הרמב"ם מדגיש "אל יעלה על הלב...". כדי שאבין שאנחנו בעומק הגאולה.
הציונות זו פעימה
בגאולה. הקמת המדינה זו פעימה ענקית
בגאולה. והחזרה לירושלים ומקום המקדש זו עוד
פעימה עמוקה מאוד.
איך זה נוגע אליי? האם
אני רואה את עצמי כשותף מלא בגאולה שבה "עולם כמנהגו נוהג", או שאני
מחכה לגאולה מעל הטבע ואין לי חלק ישיר בה. הרמב"ם כנראה רוצה שנהיה אקטיביסטים,
שנפעל עם א-ל לתקן ולקדם כל מה שאפשר.
אשתי שאלה מישהי איך
הולך לה במושב. היא ענתה: אני בגיל כזה שאני כבר מבינה שהתשובה
תלויה בי, בהסתכלות שלי, ובעשייה שלי במושב. אני יכולה לקבוע
כמה טוב יהיה לי.
שבת שלום!
ל"ג בעומר לאורך ההסטוריה / ממורי הרב יהושע בן מאיר
ל"ג בעומר לאורך ההסטוריה
הנה
כמה נתונים ותובנות חשובות שכתב מורי הרב יהושע בן מאיר שליט"א:
ל"ג
בעומר השתרש במנהגי ישראל.
הציונות
ראתה בל"ג בעומר זכרון לגבורה היהודית והשאיפה לחירות לאומית מימי קדם החוזר ומתעורר בימינו.
בשנת
תרפ"ט הוקמה בל"ג בעומר תנועת הנוער 'בני עקיבא'.
בל"ג
בעומר תש"א הוקם הפלמ"ח.
ל"ג
בעומר אף נקבע ע"י צה"ל כיום הוקרה לחיילי מילואים.
נציין
בנוסף שבי"ט אייר, ל"ג בעומר, תש"ה 2.5.45 העיר ברלין נכנעה
לצבא האדום במלחמת העולם השנייה.
הצורר
היטלר ימ"ש התאבד בבונקר שלו
בי"ז אייר [30.4] גופתו כנראה נשרפה
באותו לילה או למחרת. דהיינו בי"ח או בי"ט באייר [=ל"ג
בעומר]. בעבר נהגו לשרוף במדורות ל"ג
בעומר דחלילים בדמות היטלר [וצוררי ישראל אחרים], כנראה בעקבות כך שבאותו לילה [או
לילה קודם] נשרפה גופתו של הצורר ימ"ש.
רבים
פירשו את מנהג הדלקת מדורות בל"ג בעומר, כזכר למדורות שהדליקו כסימן לפרוץ מרד בר כוכבא נגד הרומאים
[למרות שאין לכך שום סימוכין היסטוריים].
לסיכום
– עיקר עניין ל"ג בעומר הוא להיזהר כל אחד בכבוד חבירו [ובעיקר תלמידי
חכמים]. ללמוד שגם כשיש וויכוח, אפילו
וויכוח אידיאולוגי חריף, יש לנהלו בכבוד הדדי. הוויכוח צריך להיות על הנושא, ולא
על האדם.
כמו
כן לזכור, 'ולערב אל תנח ידיך', שהאדם צריך תמיד להמשיך ולנסות לתקן ולשפר, ובעזרת
ה' יתברך נעלה ונצליח. ב"ה מתוך משרפות השואה הנוראה, קמה בלבת אש מדינתנו
העצמאית, מדינת ישראל, ועם ישראל חי וקיים. "כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ -
לֹא יִצְלָח, וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט - תַּרְשִׁיעִי (ישעיהו
נד, יז).
מילים הורגות? לפרשת בהר
מילים הורגות?
לפרשת בהר
כשאותה מילה בדיוק מופיעה פעמיים, בהקשרים שונים,
כנראה המטרה היא שנמצא
קשר פנימי ביניהם.
"אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו"
(ויקרא כה, יד).
ואחרי שלושה פסוקים: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ
אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
שני איסורים של 'אונאה'.
הראשון אוסר לרמות בכספים. הנה הפסוק המלא: וְכִי
תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ
אֶת אָחִיו.
השני, לא לפגוע בשני בדיבור. כמו שמסביר רש"י:
"כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו; לא ישיאנו עצה שאינה
הוגנת לו... ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר "ויראת מאלוהיך"
- היודע מחשבות הוא יודע".
מה ההגיון לתת אותה כותרת לאיסורים שונים לגמרי? על
רמאות בממון תובעים למשפט, ואילו ביחס למילה פוגעת, לא עושים עניין.
העולם עושה חלוקה בין מעשים לדיבורים.
מעשה זה ממש, דיבור זה באויר, הכל דיבורים. יש לנו סט שלם של 'אמירות הרגעה' ביחס
לדיבור: סתם אמרתי, אל תקח ללב, אל תהיה כבד, שכח מה שאמרתי, לא התכוונתי. לגבי
פגיעה בממון אנו מבינים שאין סלחנות בהינף יד. הזקת לי? אתה צריך לשלם ולתקן.
התורה מחדשת לנו כיוון חשיבה אחר: אתה,
בן אדם, חיבור של נשמה וגוף. אפשר לפגוע בגוף של השני (וגם ממונו כלול בזה)
ואפשר לפגוע בנשמה שלו. רק תרבות שלא מודעת למימד הנשמה שבאדם, יכולה להתייחס
לדיבורים פוגעים בסלחנות. בחברה שבה הנשמה היא העיקר והבסיס, יש להתיחס לדיבור
כדקירה ממש. סכין דוקרת גוף. מילה דוקרת נפש. לכן הפגיעה בשניהם נקראת באותו
שם: אונאה.
בתנ"ך היחס 'המעשי' לדיבור הוא
ברור ושגרתי. הלשון היא חרב, "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים
סד, ד). היא חץ, "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר"
(ירמיהו ט, ב). הלשון היא כמו הכשה של נחש, שהארס המכאיב של המילה מתפשט בכל הגוף:
"שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ" (תהלים קמ, ד).
העולם אומר שאלימות מילולית עשויה להתפתח
לאלימות פיזית.
אצלנו אומרים יותר מזה:
א) גם דיבור קטן שגורם צער הוא כבר
'אלימות', גם אם העולם לא מחשיב את זה כ'נורא'.
ב) הנזק הוא מיידי ולא מחשש להתדרדרות. ארס
של נחש שמחלחל בנפש של השני ומחליש אותו.
הדיבור נחשב אצלנו היהודים, למזיק אפילו יותר
מהפיזי. כך לימדו חכמינו (בבא מציעא דף נ"ח):
"גדול (חמור) אונאת דברים מאונאת ממון... רבי
אלעזר אומר: זה בגופו (=נפשו) וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן
להישבון, וזה - לא ניתן להישבון". כמו שאומרים, מכה עוברת, מילה נשארת.
דוגמה מוחשית לכך - תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים
אלה של ספירת העומר, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות דף ס"ב).
ה'חפץ חיים' כתב אגרת
מיוחדת (בספרו זכור למרים) לבקש ולהתחנן מהדתיים שיפסיקו לריב זה עם זה. אפילו שזה
"לשם שמים". הוא מסביר שהעונש החמור כל כך על האיסור "ולא
תונו", שמתו כל תלמידיו של רבי עקיבא, משום שיש בזה גם חילול השם ענק,
שאנשי תורה רבים ומבזים זה את זה.
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (מרן הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שכד).
שו"ת ס.מ.ס - תחילת אייר
הדאגה לחלש ביהדות לעומת שיח מוחלשים ומחלישים
לימוד בהלכות דעות לרמב"ם פרק ו 🔸אהבת הגר 🔸על תוכחה מאהבה ולא מאגו🔸
אסור להיות עצוב בספירת העומר - בין ששון לשמחה
🔸הבחנה בין עצבות למיקוד 🔸בין ששון לשמחה 🔸בין שמיעת מוזיקה לחגיגה 🔸 בין "והיה" ל"ויהי"
שו"ת ספירת העומר ועצמאות
שו"ת ספירת העומר ועצמאות
חודש טוב ומבורך!
האם מותר לבנות, לשפץ ולעבור דירה?
מותר לקנות בית, לשפץ ולצבוע אותו,
וכן להיכנס לדירה חדשה, ובפרט בארץ ישראל שיש מצוה ליישבה (יחו"ד ג, ל; ציץ אליעזר יח, מא).
מותר לעשות חנוכת הבית, ולשיר בפה בלי
כלי נגינה (מזמור שיר עמ' 24 מהרב אלישיב).
מותר לנטוע עצים ופרחים (צי"א שם).
האם מותר לקנות רהיטים ובגדים?
מותר לעשות קניות של רהיטים ושל
בגדים, ומותר לברך שהחיינו (עי' כה"ח
תצג, ד; יבי"א או"ח ג, כו; ועי' מ"ב ב).
ויש מהדרים שלא לקנות בגדים אם אין
הכרח, עד ל"ג בעומר (ע"פ לקט
יושר א, צח).
מותר לקנות רכב. ויש מהדרים לחכות
לל"ג בעומר כי יש בקנייתו שמחה יתירה (כנ"ל).
האם מותר לטייל וללכת לבריכה?
מותר לטייל וכן ללכת לים ולבריכה נפרדת
(ציץ אליעזר יח, מא).
לגזוז ציפורניים?
מותר לכולם בכל ספירת העומר (ילקו"י סע' כ; עי' דע"ת תצג, ב).
נשים יכולות להסתפר?
נשים אשכנזיות נוהגות שלא להסתפר כמו גברים (אג"מ יו"ד ב, קלז). בעדות
המזרח נהגו להקל (ילקו"י תצג, יח; אול"צ ג,
יז, ג).
לכולן מותר לצבוע שיער (אין מקור וסיבה לאסור). וכן לסדר שיער
הגבות והפנים (פסק"ת).
מתי גברים מסתפרים?
אשכנזים נוהגים להסתפר ולהתגלח מהבוקר
של ל"ג בעומר (יום חמישי) והלאה. ספרדים מתירים רק למחרת מהבוקר של ל"ד
לעומר (שו"ע תצג, ב).
לגבי גילוח הזקן והשפם ידוע
שיש דעות לכאן ולכאן, וכדאי שכל אחד ימשיך לאחוז במנהגו.
האם מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד יום העצמאות?
מותר להתגלח ביום הזיכרון
אחה"צ, לכבוד יום העצמאות (מו"ר הרב
אברהם שפירא), ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל
אמר שכך ראוי ונכון לעשות.
מי שנזקק גם לתספורת בראש, יכול להסתפר
(פניני הלכה ד, יא).
גם ביום העצמאות, יום חמישי, מותר
להתגלח. אך ביום שישי אין להתגלח (למרות ש-ה' באייר יוצא בשבת) מכיוון שלפי הרבנות
הראשית כל סדרי יום העצמאות הוקדמו ליום חמישי (הרב יעקב אריאל).
שנוסיף אהבה בימי הספירה, ונזכה לשמחה
לקראת יום עצמאותנו!