תעשה מה שאתה יכול - לפרשת שמות

 

כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוץ! התרבות הילודה בישראל בזמן המלחמה

ב"ה טבת תשפ"ה

כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרוץ!

התרבות הילודה בישראל בזמן המלחמה

הרב יוני דון-יחייא

 

תופעת ה'בייבי בום' מפתיעה כל פעם מחדש. מדובר בגל ילודה מוגבר שמתרחשת פעמים רבות בשנים שאחרי מלחמה.

הדוגמה הבולטת ביותר היא העלייה המשמעותית בילודה במדינות רבות לאחר מלחמת העולם השנייה, תופעה שמוכרת גם ממלחמות קודמות בארץ. אחד ההסברים לכך הוא תגובה ללחץ, לצד שהייה ממושכת בבית. יש המסבירים כי ריבוי הלידות מהווה דרך להתמודד עם החרדה מהמוות המתגבר בזמן מלחמה.

אולם בישראל, בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל", כבר מדווחים בתי חולים ברחבי הארץ על מספר לידות חריג בגובהו. לא מעט זוגות שילדו במהלך הלחימה סיפרו כי דווקא המלחמה והחללים הרבים הי"ד, הגבירו אצלם את הרצון להוסיף חיים בעולם, כתגובה למוות ולשכול.

במבט מעמיק יותר, מתגלה מימד ייחודי בעם ישראל, החורג מההסברים הפסיכולוגיים והחברתיים הרגילים. אהבת החיים אצלנו היא חלק מתפיסת עולם כוללת ושורשית. ריבוי הילודה אינו רק תגובה אינסטינקטיבית למצוקה, אלא ביטוי עמוק של אמונה, תקווה ונאמנות לערכים הנצחיים שלנו.

העם היהודי נושא בגישה חיובית יוצאת דופן כלפי החיים והמשכיותם, גישה המושרשת במצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", המדגישה את הברכה שבהבאת חיים לעולם.

מושרש בעם היהודי, גם אצל יהודים שאינם אומרים זאת במפורש, החזון של התורה שהעולם הולך ומשתפר לקראת תיקונו המלא. מדובר בגישה של אמונה מתמשכת בטוב, בניגוד לגישות פסימיות הרואות בחיים מאבק מתמשך, ומטילות ספק בטוב האנושי ובעתיד האנושות.

מי שמאמין שהעולם טוב והוא הולך ומשתפר, נותן ביטוי לאמונה זו בהוספת חיים. הרצון ללדת ולהתרבות, גם בתקופות קשות, מבטא את האמונה בבניית עתיד טוב יותר.

השבת נקרא בפרשת שמות כי כבר בפעם הראשונה שעם ישראל מתמודד עם סבל וקושי, בשעבוד מצרים, נאמר: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א', יב). שורש התופעה נעוץ בהבטחה אלוקית החוזרת על עצמה פעמים רבות בתורה: "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז). וכדברי המדרש שמדובר בהבטחה גם לדורות הבאים: "רוח הקודש מבשרתן: כן ירבה וכן יפרוץ!" (שמות רבה א', יא).

הפלא הזה נמשך גם בזמננו. קיימת משוואה סוציולוגית מקובלת לפיה ככל שרמת ההשכלה עולה, כך שיעור הילודה יורד. כך מוסברת הירידה בילודה בחברות מערביות רבות וגם במגזר הערבי בישראל. אולם מדינת ישראל, שהיא מתקדמת, טכנולוגית ומשכילה, שומרת על שיעור ילודה גבוה ואף עולה!

גישה זו מתבטאת גם בגישה הישראלית לטיפולי פוריות. מדינת ישראל מובילה עולמית בתחום זה ומממנת טיפולים נרחבים במערכת הבריאות הציבורית, הרבה מעבר למקובל במדינות העולם, מתוך הכרה עמוקה בקדושת החיים ובחשיבות המשפחה.

זכיתי ללוות זוגות רבים המתמודדים עם קשיי פוריות, יחד עם ידידיי בצוות המופלא של מכון פוע"ה. במצבים מורכבים אלו, אנו מנסים להקשיב, לעודד, להתפלל, לתת תקווה ולהעניק הכוונה מקצועית. אני מתפעל בכל פעם מחדש מהרצון העמוק והמהותי כל כך להביא חיים לעולם, גם אצל משפחות שכבר התברכו בארבעה וחמישה ילדים.

מי שמכיר את הסיפור של ישראל, מבין היטב את ההבדל הזה. "כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה" (שמות א, יט). ישנו כוח חיים עצום ומלא חיוניות בנשות ישראל, כוח שבוחר בחיים, מאמין בטוב ורואה עתיד מבורך.

הערך האינסופי שהעם היהודי מעניק לחיים מתבטא בכך שההתייחסות אינה רק לכמות האוכלוסייה, אלא גם לערך הייחודי של כל פרט ופרט. הדבר נרמז בדימוי עם ישראל לכוכבים: כפי שכל כוכב הוא ייחודי ובעל אור עצמאי, כך "יש משמעות עצמאית לכל יחיד. כל אחד הוא עולם בפני עצמו, ויש לו ערך משלו" (רש"ר הירש דברים א, י). לצערנו, במלחמה מורגש איך אנחנו רואים בכל אחד עולם ומלואו, וכואבים על כל חייל וחייל שנופל, גם כשהצלחנו באותו יום לחסל עשרות מחבלים.

"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר" (הושע ב, א). דווקא ברגעי כאב ומשבר, עם ישראל בוחר לחיות ולהחיות, מתוך אמונה עמוקה בטוב שבחיים ובקדושתם. 

יעקב לובש את ידי עשו

איך פועלת ברכה וקללה? (פרשת בלק)

האם כדאי ללכת לצדיק לקבל ברכה?? הפולמוס והאמת

 

אוהבים את החיים! 😃 (לפרשת אמור)

כל התורה על רגל אחת - לפרשת קדושים

גם אביון צריך לתרום בפורים?! פורים ופרשת תרומה

מה עושים עם הקיטוב?

 הקשר בין פרשת שקלים, פרשת תרומה והכרובים

"לא טוב" נאמר פעמיים בכל התורה - פרשת יתרו

להעיז ולנסות כמו נחשון - פרשת בשלח

אמון בטוב והרב אלישע וישליצקי / לפרשת שמות

אחדות מתוך שוני - בין פרשת ויגש לעשרה בטבת

"וגר זאב עם כבש"? זה בידיים שלך / פרשת בחוקותי

 

"וגר זאב עם כבש"? זה בידיים שלך

לפרשת בחוקותי

הפרשה פותחת בתיאור נפלא של הגאולה.

האם אנחנו מבינים את הפסוקים האלה כדברים שיכולים להתרחש בימינו, בדרך הטבע, או שנחוצה התערבות אלוקית מעל הטבע?

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ...

וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם.

וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו).

 

חכמים דנו בשאלה איך ייראו ימות המשיח. והרמב"ם נקט עמדה ברורה בנושא (הלכות מלכים יב, א):

"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג.

וזה שנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ" - משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר "זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם", ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר "ואריה כבקר יאכל תבן".

וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יוודע לכל לאיזה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן".

מדוע חשוב לרמב"ם לפסוק בדיון עתידני כזה? ולמה בחר הרמב"ם להכניס נושא השקפתי שאינו מעשי, לספר הלכתי מובהק?

נראה לי שהדיון אינו מופנה לקב"ה באיזה דרך יגאלנו. השאלה מופנית ישירות אלינו.

איך אתה רואה את ה-74 שנים האחרונות? אם ימות המשיח זו תקופה קסומה עם ניסים על-טבעיים, אז אנחנו לא בגאולה ונמשיך לחכות למשיח שיבוא. לכן הרמב"ם מדגיש "אל יעלה על הלב...". כדי שאבין שאנחנו בעומק הגאולה.

הציונות זו פעימה בגאולה. הקמת המדינה זו פעימה ענקית בגאולה. והחזרה לירושלים ומקום המקדש זו עוד פעימה עמוקה מאוד.

איך זה נוגע אליי? האם אני רואה את עצמי כשותף מלא בגאולה שבה "עולם כמנהגו נוהג", או שאני מחכה לגאולה מעל הטבע ואין לי חלק ישיר בה. הרמב"ם כנראה רוצה שנהיה אקטיביסטים, שנפעל עם א-ל לתקן ולקדם כל מה שאפשר.

אשתי שאלה מישהי איך הולך לה במושב. היא ענתה: אני בגיל כזה שאני כבר מבינה שהתשובה תלויה בי, בהסתכלות שלי, ובעשייה שלי במושב. אני יכולה לקבוע כמה טוב יהיה לי.

שבת שלום!

לחיות את החלום - בארץ ישראל - פרשת בהר

 

מילים הורגות? לפרשת בהר

 

מילים הורגות?

לפרשת בהר

כשאותה מילה בדיוק מופיעה פעמיים, בהקשרים שונים, כנראה המטרה היא שנמצא

קשר פנימי ביניהם.

"אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (ויקרא כה, יד).

ואחרי שלושה פסוקים: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

שני איסורים של 'אונאה'.

הראשון אוסר לרמות בכספים. הנה הפסוק המלא: וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

השני, לא לפגוע בשני בדיבור. כמו שמסביר רש"י: "כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו; לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו... ואם תאמר, מי יודע אם נתכוונתי לרעה? לכך נאמר "ויראת מאלוהיך" - היודע מחשבות הוא יודע".

מה ההגיון לתת אותה כותרת לאיסורים שונים לגמרי? על רמאות בממון תובעים למשפט, ואילו ביחס למילה פוגעת, לא עושים עניין.

העולם עושה חלוקה בין מעשים לדיבורים. מעשה זה ממש, דיבור זה באויר, הכל דיבורים. יש לנו סט שלם של 'אמירות הרגעה' ביחס לדיבור: סתם אמרתי, אל תקח ללב, אל תהיה כבד, שכח מה שאמרתי, לא התכוונתי. לגבי פגיעה בממון אנו מבינים שאין סלחנות בהינף יד. הזקת לי? אתה צריך לשלם ולתקן.

התורה מחדשת לנו כיוון חשיבה אחר: אתה, בן אדם, חיבור של נשמה וגוף. אפשר לפגוע בגוף של השני (וגם ממונו כלול בזה) ואפשר לפגוע בנשמה שלו. רק תרבות שלא מודעת למימד הנשמה שבאדם, יכולה להתייחס לדיבורים פוגעים בסלחנות. בחברה שבה הנשמה היא העיקר והבסיס, יש להתיחס לדיבור כדקירה ממש. סכין דוקרת גוף. מילה דוקרת נפש. לכן הפגיעה בשניהם נקראת באותו שם: אונאה.

בתנ"ך היחס 'המעשי' לדיבור הוא ברור ושגרתי. הלשון היא חרב, "שָׁנְנוּ כַחֶרֶב לְשׁוֹנָם" (תהלים סד, ד). היא חץ, "וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר" (ירמיהו ט, ב). הלשון היא כמו הכשה של נחש, שהארס המכאיב של המילה מתפשט בכל הגוף: "שָׁנֲנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ נָחָשׁ" (תהלים קמ, ד).

העולם אומר שאלימות מילולית עשויה להתפתח לאלימות פיזית.

אצלנו אומרים יותר מזה:

א) גם דיבור קטן שגורם צער הוא כבר 'אלימות', גם אם העולם לא מחשיב את זה כ'נורא'.

ב) הנזק הוא מיידי ולא מחשש להתדרדרות. ארס של נחש שמחלחל בנפש של השני ומחליש אותו.

הדיבור נחשב אצלנו היהודים, למזיק אפילו יותר מהפיזי. כך לימדו חכמינו (בבא מציעא דף נ"ח):

"גדול (חמור) אונאת דברים מאונאת ממון... רבי אלעזר אומר: זה בגופו (=נפשו) וזה בממונו. רבי שמואל בר נחמני אמר: זה - ניתן להישבון, וזה - לא ניתן להישבון". כמו שאומרים, מכה עוברת, מילה נשארת.

דוגמה מוחשית לכך - תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים אלה של ספירת העומר, משום "שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות דף ס"ב).

ה'חפץ חיים' כתב אגרת מיוחדת (בספרו זכור למרים) לבקש ולהתחנן מהדתיים שיפסיקו לריב זה עם זה. אפילו שזה "לשם שמים". הוא מסביר שהעונש החמור כל כך על האיסור "ולא תונו", שמתו כל תלמידיו של רבי עקיבא, משום שיש בזה גם חילול השם ענק, שאנשי תורה רבים ומבזים זה את זה.

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עימנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עימנו ייבנה, על ידי אהבת חינם" (מרן הראי"ה קוק, אורות הקודש ג, שכד). 

תהיה שותף - פרשת פקודי

 

הלב והמעשה - לפרשת ויקהל

ב"ה

הלב והמעשה - לפרשת ויקהל

הרב יוני דון-יחייא

 

אם היו שואלים אתכם אם הפרשה שלנו, ובה כל עשיית המשכן, היא מעשית או רוחנית, מה הייתם אומרים? פרשת יתרו למשל עוסקת במעמד הנבואי של הר סיני – פרשה רוחנית. פרשת משפטים מלאה בפרטים מעשיים. פרשתנו מפרטת את עשיית המשכן לפרטיו – המנורה המזבח והשולחן, העמודים והמכסים והחצר והכלים. פרשה שכולה עיסוק בידיים.

בתחילת הפרשה מדובר על שמירת השבת, וגם היא מלאה בפרטים מעשיים. מהסמיכות של שבת למשכן למדו חכמים את ל"ט אבות מלאכה דשבת. המון המון פרטים.

במבט עמוק יותר, הפרשה מלאה בלב. כמה פעמים מופיע "לב" בפרשה? המון! כל פעם שמוזכרת תרומה למשכן, נאמר וכל נדיב לב, נדיבי לב וכד'. גם עושי המלאכה נקראים כל הזמן כל חכם לב, אשה חכמת לב, וגם על בצלאל נאמר ולהורות נתן בלבו. מה הקשר של הלב לעשייה כל כך מדוקדקת עם הוראות ומידות מדויקות? הרב אביגדור נבנצל (שיחות לשמות, שיחה ל') מרחיב על כך, ונביא מתוך דבריו הנפלאים להלן.

רבי חיים מוולוז'ין אומר דבר מרתק: חלק מהחכמה של חכמי הלב היתה להשתמש בכל תרומה שניתנה, לפי האיכות של הנותן. למשל בקרשים, מי שנתינתו מעולה, הקרש שלו הוצב בקודש הקודשים, ומי שפחות מזה – בקודש, ומי שפחות – בקצה החצר החיצונית של המשכן. ולפי מה נקבעה איכות התרומה? לפי הלב! מי שנתן לגמרי לשם שמיים – זכה לקודש הקודשים. מי שנתן בשביל הכבוד שלו, ש'הנה נתתי קרשים חשובים למשכן', וגם אצלו יש מעט לשם שמיים – בקצה החצר.

גם בשמירת שבת, שנראית מאוד מעשית, ישנו כלל ידוע – מלאכת מחשבת אסרה תורה (ביצה יג, ב). יש השפעה רבה לכוונה ולדעת על איסורי שבת, ואנו יודעים שיש מושג של 'דבר שאינו מתכוון', ו'מלאכה שאינה צריכה לגופה'.

ניתן דוגמה מסחיטה: אסור לקחת תפוז ולסוחטו בשבת כי הפקת המיץ מן הפרי זו מלאכה. מי שלוקח תבשיל רווי בשמן, וסוחט אותו כדי להשתמש בשמן שיוצא לצורך מסוים – הדבר אסור כאמור לעיל. אבל מי שסוחט כדי שהתבשיל יהיה פחות שומני, ולא משום שרוצה בשמן שהופק – זה מותר! (ראו שו"ע שכ, ז). שני אנשים אלה עושים את אותה פעולה, לאחד זה איסור ולאחד מותר. תלוי בכוונה.

מוכר הסיפור על התבלין של שבת, שהקיסר ביקש לקבל את התבלין שהטעים כל כך את המאכל, והרב לא יכל הרב לתת לקיסר את מבוקשו כי השבת היתה התבלין. גם אנו יכולים להרגיש שתבשיל של שבת הוא בעל טעם מיוחד. ולא רק בגלל שאוכלים אותו בשבת אלא בגלל שהכינו אותו לכבוד שבת. סבתא של אשתי ז"ל היתה מכינה עוגיות טעימות מאוד. כששאלו אותה איך זה יוצא כל כך טעים, אמרה שהיא מוסיפה תבלין הכי חשוב – 'אמור', שזה אהבה בספרדית. כמדומה שכל אחד חש בהבדל בין מאכל רגיל שמגישים לשולחן, ובין מאכל שהוכן במיוחד בשבילך, מאכל שאתה אוהב והכינו אותו כדי לשמח אותך. מאכל כזה משביע לא רק את הגוף אלא גם את הנפש והלב.

הפרשה שלנו אכן מעשית מאוד, אבל נוסף כאן חידוש גדול: מידת האיכות וההשפעה של המעשה, תלויה בלב. בכוונה וברצון הטוב.

בכך נפתח לנו צוהר לתחומים נוספים בחיים. כשאדם מבין שיש משקל עצום ללב, הוא יכול להשתדרג באופן בלתי פוסק בכל דבר שהוא עושה.

אנשים חושבים, כותב הראי"ה קוק (אורות התשובה יד, א), שלחזור בתשובה זה נוגע לאדם שלא שמר תורה ומצוות וכעת הוא מתחיל לשמור שבת וכשרות. במישור המעשי זה שחור-לבן, האם אני עושה או לא עושה. אבל במישור הלב, עיקר התשובה הוא לקחת מעשים טובים, שנעשים בקטנות, ולעשות אותם בגדלות. אפשר לומר 'בוקר טוב' לאשתך או לחבר, כרגיל, ואפשר לומר בהטעמה 'בוקר טוב', עם מבט בורק בעיניים וחיוך רחב. וזה משפיע אחרת לגמרי על השני. אפשר לזרוק מטבע או שטר לעני, ואפשר כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא) לתת עם חיוך ולאחל לו דברים טובים – וזה הבדל עצום בנתינה. וכן בכל עזרה, ונתינת סוכר או ביצים לשכן.

נסיים בעדות של האריז"ל על עצמו, במה זכה למדרגות גבוהות כ"כ של קדושה ורוח הקודש. האם הוא שמר יותר מצוות מאיתנו? לא. בגלל התמדתו בתורה? ישנם הרבה גדולי ישראל שמתמידים יומם ולילה בתורה ולא זכו למדרגתו. התשובה שלו היא – שכל מצוה ומצוה שעשה, כמו שכולנו עושים, הוא עשה מתוך שמחה וטוב לבב עצומים. הוא שש עליה כעל כל הון ונתן את כל לבו בתוכה. לכן זכה לכך.

לא לוותר על הקשר / פרשת כי תשא

שבת מלכה שלי - לפרשת בראשית

 

שבת מלכה שלי

לפרשת בראשית  

[מתוך ספר "הזורעים בגבורה" שיצא לכבוד 80 שנה למושב הזורעים]

 

היסודות החשובים ביותר לחיינו טמונים בפרשת בראשית, בסיס הבריאה: הקביעה האלוקית שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים; עקרון הבחירה החופשית - "אם תיטיב שאת"; סוד הזוגיות - "לא טוב היות האדם לבדו... ודבק באשתו"; מצוות פרו ורבו ועוד.

ברשימה זו ברצוני להתמקד באושיה אחרת בפרשת בראשית, במתנה שבכוחה לשנות את החיים – השבת. "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם" (שבת י, ב).

מרתק לשים לב שהעולם כולו קיבל את חלוקת הימים לשבועות בני שבעה ימים. אין סיבה טבעית לחלוקה כזו אלא סיבה אמונית – בריאת העולם בשבעה ימים. זאת בשונה מחלוקות הזמן האחרות שאנו מכירים: היממה בנויה מהטבע של יום ולילה – אור וחושך. השנה מתחלקת לחודשים, שבסיסם מחזור הירח המתחדש אחת לחודש. ספירת השנה בת 365 ימים היא הזמן שכדור הארץ מקיף את השמש.

לעומתם, אין סיבה אנושית להחליט שכל שבעה ימים מהווים יחידת זמן אחת. האנושות, מבלי משים, מעידה על בריאת העולם על פי תורתנו הקדושה, כפי שציין כבר ספר הכוזרי (א, נז-נח).

השבת היהודית בנויה מכמה עקרונות חשובים. את הצדדים המעשיים של השבת תפרט התורה בעשרת הדברות ובמקומות נוספים. כאן, בפרשת הבריאה, נוכל ללמוד מהי התודעה הנכונה של השבת.

נציע כעת שלוש עצות טובות, ונדרוש אותן בדרך רמז משלושת הפסוקים שאנו אומרים בקידוש בליל שבת. אלה תובנות על השבת כמקור של חיים, שמחה וכוח. הנחת היסוד שלנו היא שהדברים שנכתבו בפרשת בראשית על יחסו של הקב"ה לשבת, נועדו ללמד גם אותנו איך להתייחס לשבת.

 

א. "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב, א). כל מה שעשינו במהלך השבוע, בין דברים מהותיים ורוחניים ("שמים") ובין ענייני העולם הזה וטרחת הפרנסה ("והארץ") הגיעו לסיומם עם כניסת השבת.

השבת אינה יום של עשייה כלשהי! אנו רגילים להרגיש סיפוק על עשייה ופעלתנות שלנו (doing). בשבת אמור לפעול עקרון הספיגה, שבו אנו מקבלים קדושה וכוחות חיים מהקב"ה לשבוע שלם שמחכה לנו. הזוהר הקדוש (ב, פח) קובע שכל הברכה של ימות החול מגיעה מהשבת שלפניהם.

עצירת הפעלתנות נחוצה מסיבה נוספת. ה"מסילת ישרים" (פ' ב-ה) מפתיע וטוען שהגורם הראשי שמונע מהאדם מלהתקדם ולשאול את עצמו "לאן?", אינו היצר-הרע, בקשת הכבוד או התאוות. האויב הוא "הטיפול והטירדה העולמית... בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת". שטף החיים מונע התקדמות, והעצירה של שבת היא עצירה פועלת ומקדמת.

 

ב. "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב, ב). כבר נכתב שה' כילה את מלאכתו. מדוע אם כן מודגש שוב "וישבות"? כי הראש שלנו ממשיך לעבוד גם כשהידיים אינן נעות והגוף שובת ממלאכה.

הפסוק רומז לעקרון חשוב ביותר שאומרים חז"ל במדרש (מכילתא, יתרו ז): "'ועשית כל מלאכתך' - וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים?! אלא שבות בשבת כאילו כל מלאכתך עשויה". וכך קובע השולחן ערוך (שו, ח): "הרהור בעסקיו, מותר, ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה".

אם נתבונן בדאגות שלנו ניווכח שרובן נובעות מהעתיד או מהעבר: איך הילד התנהג אתמול בבית הספר, מתי ייכנס כסף לחשבון הבנק, תכנון של אירועים עתידיים, עומס המשימות שמחכה לנו השבוע, שמרוקן מאיתנו כבר עכשיו כוחות.

כדי שלא נתעסק בעתיד ובעבר אלא נוכל לחוות את ההווה, הורו לנו חכמים הלכה גאונית (שו"ע סי' שז): אין לתכנן בשבת דבר שאינו קשור לשבת. כשילדיי שואלים אותי אם אוכל לקחת אותם במוצאי שבת או ביום ראשון למקום מסוים, אני שואל אותם בהיתממות על מה הם מדברים? כשאני בשבת, אני משתדל (ולא תמיד מצליח) שלא יהיו בתודעתי 'מוצ"ש' ו'יום ראשון'...

 

ג. "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ" (ב, ג). את "ויקדש אותו" אנו מקיימים באמירת הקידוש של שבת. אבל איך אנו יכולים להוסיף מימד של ברכה לשבת? הויה של שפע והרחבה?

אחת הדרכים המקובלות מדורי דורות היא שירי השבת. סעודת השבת אינה רק מפגש גסטרונומי איכותי שאין כמותו בכל השבוע. הסעודה היא מקום התוועדות וחיבור עם דברי תורה, שיתוף ואחווה בין בני המשפחה. אחת מגולות הכותרת בחויית השבת היא שירי השבת וניגוניה. כל השבוע אנו מאזינים לשירים איכותיים שהפיקו אחרים. בשבת אנו צריכים ליצור את השירה, מתוכֵנו, בלי סיוע חיצוני של כלי נגינה וקצב של תופים.

מסופר על שניים מגדולי הדור הקודם שנפגשו. שאל האחד את רעהו: מהו סוד ההצלחה שלך בחינוך, כיצד דבקו ילדיך בתורה ונהיו תלמידי חכמים דגולים, בשונה מילדיי? לאחר כמה הפצרות ענה לו הרב: יתכן שאצלך סעודת השבת מסתיימת תוך חצי שעה כדי שתוכל לחזור ללמוד תורה, ואצלי הסעודה נמשכת כמה שעות, ושירי שבת רבים משובצים בה. השירים יוצרים חיבור נפשי ורגשי אל הקודש, לעומת הלימוד, שמחבר את האדם לשמיים דרך השכל והחשיבה.

בדרך כלל איננו אמורים לצפות לקבלת שכר בעולם הזה על מצוות ומעשים טובים. "היום לעשותם, ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב, א; ועי' קידושין לט, ב). אולם השבת היא "מעין עולם הבא" (ברכות נז, ב) ומי שמשקיע בה זוכה ליהנות מיד מפירותיה. כמה שמחה ורוגע, כמה התעלות והתרוממות, כמה משפחתיות ואחווה המשפחה כולה מקבלת מהשבת.

במושבנו, מושב הזורעים, שבת היא תענוג מוחשי. גם אורחים שהזדמנו לשבת אחת, בוחרים לבוא לשבתות נוספות בגלל האוירה המיוחדת. הקהילה כולה נפגשת בלב של הקהילה – בית הכנסת. התפילות שמחות, יש דיבוק חברים, רבים מארחים בביתם בסעודות השבת, יש נחת ושקט קסום.

 

שבת שלום!