כשרות בצימר

כשרות וטהרה בזמן מלחמה

 ב"ה, אדר א' תשפ"ב

שו"ת שמיטה ותודעת האוכל

הכשרת כלים ומשטחים לפסח - לפי א-ב

המתנה בין בשר לחלב

 ב"ה, אייר תשע"ב

 

המתנה בין בשר לחלב

הרב יוני דון-יחייא

 

דין האוכל מאכלים בשריים:

א.     מן התורה אסור לאכול בשר בהמה שנתבשל עם חלב, וזה נלמד מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שו"ע יו"ד פז, א). חכמים קבעו כמה הרחקות כדי שלא ייכשל האדם באיסור התורה ח"ו. אחת ההרחקות היא שאין לאכול דברי חלב לאחר אכילת בשר, כדברי רב חסדא: "אכל בשר – אסור לאכול גבינה" (חולין קה, א). חובת ההמתנה חלה אפילו על כלשהו בשר ולאו דווקא כזית (הפלאה).

ב.     נחלקו הראשונים בגדר גזרת חז"ל, ולפי רוב הראשונים יש לחכות מסעודה לסעודה, כמו שאמר מר עוקבא בגמרא שכך הוא נוהג (קה, א) ורק אז ניתן לאכול דברי חלב.

מהו הגדר של המתנה מסעודה לסעודה? לפי התוספות אין שיעור זמן קבוע, אלא לעבור לסעודה אחרת על ידי  ברכה אחרונה וסילוק השולחן (בימינו שאין מפנים את השולחן עצמו, יש לפנות את הכלים הבשריים מהשולחן), ואז ניתן לאכול דברי חלב. לפי הרמב"ם, רא"ש ועוד כוונת הגמרא לשיעור זמן קבוע שבין סעודה לסעודה. כתב הרמב"ם ששיעור זה הוא כשש שעות.

ג.      השו"ע פוסק כרמב"ם שיש לחכות שש שעות, ובנוסף יפנה את הכלים הבשריים מהשולחן ויברך ברכה אחרונה (יש"ש וש"ך).

הרמ"א מביא שהמנהג להקל כתוספות, אלא שהחמירו לחכות שעה, וביאר זאת הגר"א על פי הזוהר הקדוש שמצריך להמתין שעה. למעשה, גם האשכנזים מחמירים כיום לחכות שש שעות (פרי מגדים, חכמת אדם, ערוך השולחן וקצש"ע).

אמנם מי שנהגו אבותיו לחכות שלוש שעות (כמנהג היֵקים) או שעה (כמנהג יהודי הולנד) יש אומרים שיחזיק במנהגו (בשם הרב שך), ויש אומרים שטוב וראוי שישנה מנהגו לשש שעות (משנה הלכות וילקוט יוסף, וכפי שסיים הרמ"א "כן נכון לעשות"), ויש אומרים שבארץ ישראל מחויב להמתין שש שעות כמנהג המקום (גרי"ש אלישיב). מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל המליץ לי לקבל "בלי נדר" לחכות שש שעות, ויועיל למקרים שאשכח להמתין שש שעות, שלא אעבור על איסור.

ד.     מי שחלה קצת ורפואתו לשתות חלב, יש מי שמתיר לאחר המתנת שעה וניקוי הפה (ערוה"ש). וכן מעוברת או מניקה שצריכה קפה ואינה יכולה להמתין יותר (גרי"ש אלישיב). ומפוסקים אחרים נראה שמותר לאחר שעה וניקוי הפה גם אם אינו שותה או אוכל דברי חלב "לשם רפואה" אלא שרצונו לשתות חלב (חכמת אדם, בן איש חי, כף החיים). לגבי בליעת כדור חלבי לאחר אכילת בשר, האגרות משה מיקל שלא גזרו בזה, שבט הלוי מחמיר חוץ ממקרים מסוימים (עי' בגוף המאמר), ולציץ אליעזר שיטת ביניים – לחולה יש להקל לגמרי, ולבריא מותר שעה אחרי אכילת הבשר או רבע שעה לפני אכילת הבשר.

ה.    מה הסיבה שגזרו חכמים להמתין אחרי בשר? לפי הרמב"ם משום חתיכות בשר שנשארות בין השיניים, ולפי רש"י משום שטעם הבשר נשאר בפה זמן ארוך. החשש הוא שאם יאכל חלב ירגיש שהוא אוכל בשר בחלב ויבוא להקל באיסור זה, וכן יתכן שיצא מעט בשר מפיו ויֵראה כאוכל בשר בחלב (גן המלך).

להלכה פסק השו"ע שחוששים לשני הטעמים (ולא כיש"ש שנוקט רק כטעם השני). לכן גם מי שלועס בשר לתינוק ואינו בולעו (כך שלא נשאר טעם בשר בפה) צריך להמתין שש שעות (ולא כערוה"ש שנוטה להקל אם מנקה שיניו היטב בחוט דנטלי). יש אומרים שאשכנזים יכולים להקל אחר לעיסה להמתין שעה בלבד (יד יהודה ובדי השולחן) אך ישראל קדושים החמירו משום "לא פלוג" ולכן נראה שאין להקל (ע"פ הפמ"ג).

ו.      אמנם יש מקרים שבהם אין צריך להמתין: הטועמת תבשיל שהכינה ופולטת אותו מיד, וכן המכניס בטעות חתיכת בשר לפיו ונזכר שאינו רוצה להיות בשרי ופלט את החתיכה כשהיא שלמה – אינם צריכים להמתין (בן איש חי וכף החיים), אך אם בא לאכול דברי חלב בטרם חלפה שעה, יעשה קינוח והדחה (ילקוט יוסף).

וכן יש להקל באוכל מאכל שאינו בשרי אלא שהתבשל בסיר בשרי, ואפילו אם המאכל חריף (רע"א); ואפילו אם היו בסיר קצת שאריות של בשר (ש"ך, חכמת אדם ורוב הפוסקים, ולא כאליה רבה) אם הם בטלות בשישים (ב"ח וכף החיים, ולא כערוה"ש ופ"ת שמקילים). היתר זה של שאריות אוכל נכון גם במי שאכל בשר, שמותר לו לשתות אח"כ מים בכוס שנותרו בה מעט מאוד שאריות חלב. וכן יש להקל להכין כוס קפה בתוך שש שעות לאכילת בשר, אף שבסוכר או בקפה יש מעט טיפות חלב (שבט הקהתי). אמנם אחרי אכילת מאכל פרווה שהיה באותה צלחת עם בשר חם (אף שאין בו רוטב), הגר"מ הלברשטם מחמיר, והילקוט יוסף מיקל לספרדים.

ז.     את שש השעות מונים מסוף אכילת הבשר, אפילו שעוד לא בירך ברכת המזון, ועד התחלת אכילת החלב, אפילו שהתחיל את הסעודה החלבית לפני כן (גרי"ש אלישיב, משנה הלכות, בדי השולחן, ילקוט יוסף, נטעי גבריאל; ולא כערוה"ש שמחמיר).

ח.    שש השעות נמדדות לפי שעות קבועות של שישים דקות (פרי מגדים, כף החיים ורוב הפוסקים), ולא כאומרים שמדובר בשעות זמניות (פרי חדש). יש להמתין עד סוף השעה השישית (שו"ע, חכמת אדם ועוד). בשעת הדחק יש מקילים לאחר חמש שעות (דברי יציב), יש מקילים לאחר רוב שעה שישית (יביע אומר), ויש מקילים לאחר שני שלישי השעה השישית (דברי שלום). ולכן בישיבות נהגו להקל בפחות משש שעות כדי לשמור על סדרי הישיבה (ילקוט יוסף וכן נהוג במרכז הרב), אך יש אומרים שאין להקל בפחות משש שעות, גם בישיבות (גר"מ אליהו). למעשה נראה עיקר כדעה שניה שימתין בשעת הדחק רוב שעה שישית.

ט.    המסתפק אם עברו שש שעות – יש מחמירים (יד יהודה וגר"ח קנייבסקי), ויש מקילים (הרבה פוסקים בדרכי תשובה, בדי השולחן, ילקוט יוסף ושבט הקהתי) ונראה כמותם.

י.       אם שכח שטרם עברו שש שעות, ובירך על מאכל חלבי – אם בירך ברכה אחרונה על הבשר והסיר את כלי הבשר, יטעם מהמאכל מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (יביע אומר). ויש אומרים שדווקא אם עברה שעה יטעם מעט (באר משה), ויש מוסיפים שיעשה קינוח והדחה בזריזות ואז יאכל מעט (תשובות והנהגות ובדי השולחן). והעיקר כדעה ראשונה.

יא.  אם שם לב לאחר המתנת שש שעות, שיש חתיכת בשר בין שיניו – עליו להוציאה (שו"ע ולא כיש"ש שגם בספק יש להוציאה) ולעשות קינוח הפה והדחתו המבוארים להלן (רמ"א). מי שיש חורים בשיניו ונשארות שם שאריות אוכל, צריך תמיד לנקר שיניו (בן איש חי).

יב.   קטן עד גיל שלוש אינו צריך לחנכו להמתין בין בשר לחלב, רק שלא יהיה פיו מלוכלך מבשר (באר משה, שבט הלוי). אחרי גיל שלוש יש נוהגים להמתין שעה ולהעלות בהדרגה את זמן ההמתנה עד גיל שש, שאז מחנכים לשש שעות (באר משה). אמנם יש אומרים שעד גיל שש אין צורך לחנכו להמתנה (גרי"ש אלישיב).   מגיל שש והלאה, יש נוהגים לחנך לשש שעות (ילקוט יוסף), ויש אומרים לחנך מגיל שש עד שמונה לשעה אחת, ומגיל שמונה עד שתים עשרה לשלוש שעות (גרי"ש אלישיב). שנה לפני גיל מצוות מחנכים לשש שעות (גרי"ש אלישיב וילקוט יוסף). אף שהבאנו שמגיל שש נוהגים לחנך לשעות, אם יש צורך להמתין פחות או שהקטן מתעקש לאכול רק דברי חלב, יש להקל אחרי המתנת שעה, קינוח והדחה, עד גיל תשע (חלקת יעקב) ויש אומרים עד שנה לפני גיל מצוות (ילקוט יוסף).

 

דין האוכל מאכלים חלביים:

יג.   לפי הרי"ף ורוב הראשונים אין צורך בהמתנה אחרי אכילת דברי חלב, אך יש לעשות קינוח והדחה. להלכה פסק השו"ע שיש לעשות רחיצת ידיים, קינוח הפה והדחתו.

יד.   לפי הגמרא והשו"ע רחיצת הידיים נחוצה רק בלילה, אך ביום די להתבונן שהם נקיות. אך נוהגים כרבינו פרץ, להחמיר לכתחילה לרוחצם גם ביום (ש"ך ועוד), ואף כשאכל עם סכו"ם ולא נגע במאכל (פרי מגדים וכף החיים, ולא כפרי חדש).

יש לרחוץ במים ולא בשאר משקים (ש"ך, פלתי וחכמת אדם), אך כשאין מים בסביבתו ניתן לסמוך על המקילים (כף החיים). יש לרחוץ מעל כיור או כלי ולא על גבי קרקע מפני רוח רעה, כמו במים אחרונים (שו"ע ועוד), ויש מקילים בזה (יש"ש ופר"ח), ונראה שבשעת הדחק ניתן לסמוך עליהם.

טו.  הדחת הפה נעשית בכל משקה (חכמת אדם וערוה"ש). קינוח הפה הוא לעיסת כל דבר מאכל, מלבד ירקות ותמרים (גמרא ורמב"ם, ולא כרי"ד שפירש שהוא הדין לשאר פירות).

ניתן לפלוט את המאכל לאחר לעיסתו (רמב"ם, וכן פסקו הפמ"ג, חיד"א, יד יהודה ומשנה הלכות), ויש אומרים שלכתחילה יש לבלוע כדי שלא להפסיד אוכלין (פתחי תשובה ובן איש חי), ויש אומרים שאם לא בלע אינו נחשב "קינוח" (פרי תואר). והעיקר כדעה ראשונה אלא שיאכל פחות מכזית כדי שלא להפסיד אוכלין.

טז. אין סדר מחייב לקינוח והדחה (שו"ע, ש"ך, פר"ח, גר"א, חכמת אדם ועוד). ויש מחמירים לעשות קינוח ואחר כך הדחה (בן איש חי). ויש אומרים שמן הדין אין סדר מחייב אך ראוי להקדים את הקינוח (כנסת הגדולה, ילקוט יוסף). והעיקר כדעה ראשונה.

מי שהמתין שעה, אינו צריך קינוח והדחה משום שהרוק מנקה את הפה (איסור והיתר, ש"ך, פר"ח, חכמת אדם, כף החיים ועוד, ולא כט"ז).

יז.   צחצוח שיניים עם משחה, ושטיפת הפה לאחריו במים, נחשב כקינוח והדחה (גר"מ אליהו). עוד נציין שבסעודת פת יש דרך קלה לקיים דין זה, שהרי עושים בתחילה נטילה (של הידיים) ואחר כך קינוח (באכילת הפת) ואם ישתה משהו יקיים גם הדחה – ואז יכול לאכול בשר.

יח.  השותה חלב או משקה שיש בו חלב, יש אומרים שדינו כאוכל גבינה וצריך לעשות רחיצה, קינוח והדחה (איסור והיתר, דברי מלכיאל). ויש אומרים שמספיק להדיח את הפה במשקה (רש"ש, יביע אומר, הרב פפויפר). והעיקר כדעה  ראשונה.

יט.  כשרוצה לאכול אחרי הגבינה בשר עוף (שאין בו איסור בשר בחלב מן התורה), מבואר בגמרא שאין צריך נטילה וקינוח. וכן פסק השו"ע. וכן כתבו הרב פפויפר והילקוט יוסף. אולם יש נוהגים לעשות נטילה, קינוח והדחה (זבחי צדק, בן איש חי וכף החיים).

כ.     לפי הגמרא והראשונים הנ"ל, התבאר שאין צורך בהמתנת זמן או אפילו לברך ברכה אחרונה, כדי לאכול בשר. אולם הבית יוסף מביא מהזוהר הקדוש שאין לאכול גבינה ובשר בסעודה אחת וכן יש להמתין שעה אחת ביניהם. וכן נקטו פוסקים נוספים (לבוש, פר"ח, של"ה, גר"מ אליהו). ויש אומרים שהלכה כתלמוד שלא החמיר בזה (מג"א, מלבושי יו"ט, חכמת אדם, מ"ב, יביע אומר).

למעשה, מובא בפוסקים רבים שנוהגים להמתין חצי שעה, ופירשו כן בכוונת הזוה"ק (מטה ראובן ופרי הדר).

לגבי השותה משקה חלבי מבלי לאכול עמו מיני מזונות (שאז אין המשקה נדבק בשיניים), יש מי שכתב שאין נוהגים להמתין כלל, ויתכן שהזוה"ק מודה לזה (תשובות והנהגות), ויש מי שכתב שיש להמתין (מטה ראובן).

כא. גבינה קשה מתולעת, או שהבשילה ששה חודשים – כתב הרמ"א שטוב להחמיר לחכות אחריה שש שעות, כיון שיש חתיכות שנשארות בין השיניים (ולא כמהרש"ל שחולק על חומרה זו). וכן יש לברך ברכה אחרונה, כמו שנתבאר לגבי האוכל בשר (מג"א ומ"ב). וכן נהגו (אחרונים). ויש מקילים לאחר שעה (ש"ך). לגבי הספרדים, יש אומרים שגם הם נהגו להחמיר בגבינה קשה (בן איש חי וכף החיים) ויש חולקים (גר"ע יוסף).

כב. גבינות צהובות בימינו לא מבשילות במפעל ששה חודשים, ולכן אין צריך להמתין לאחריהם שש שעות (באר משה, גר"א קוטלר, גר"ד ליאור, גר"י אריאל, מנחת אשר, גר"א מלמד, הרב וייטמן). ויש אומרים שיש להמתין שש שעות (גרי"ש אלישיב, גר"מ אליהו, שבט הלוי, מעדני השולחן), ולשיטתם יש להחמיר גם כשהגבינה התרככה כגון פיצה (גרי"ש אלישיב). ויש דעה שיבדוק בתאריך היצור שעל האריזה אם עברו ששה חודשים (משנה הלכות). והעיקר כדעה ראשונה.

 

המתנה בין בשר לחלב - מאמר מורחב עם מקורות

 

הלכות מעשיות לקראת פסח #5 - פיצוחים ועוגות לפסח

הלכות מעשיות לקראת פסח #4 - חד פעמי בפסח ועוד

הלכות מעשיות לקראת פסח #3 - עוד עניני כשרות בפסח

הלכות מעשיות לקראת פסח #2 - מאכלים שמשאירים בבית בפסח

איך מחשבים שנות עורלה?

איפה כדאי לקנות בשמיטה?

 

ב"ה, מרחשון תשפ"ב

 

איפה כדאי לקנות בשמיטה?

יוני דון-יחייא

 

אני קוראת מילים לא ברורות על ירקות ופירות, כמו "גבול עולי מצרים", "יבול שישית" – מה זה אומר?

בצורה פשוטה: הכיתובים האלו מסבירים שמדובר בתוצרת כשרה בשמיטה, וכוונתם שאין במוצר קדושת שביעית, ואפשר להשתמש בו כרגיל. דוגמאות: "יבול שישית", "גבול עולי מצרים", "מצע מנותק", "היתר מכירה" ועוד.

רק אם כתוב "אוצר בית דין", "קדושת שביעית" או "אוצר הארץ", זאת אומרת שהמוצר קדוש בקדושת שביעית ויש לגביו כללי שימוש מיוחדים.

 

מהי המדיניות של רשתות המזון הגדולות בשמיטה?

רוב המקומות מוכרים בעיקר תוצרת של היתר מכירה. לעומת מקומות חרדיים שאינם מביאים היתר מכירה.

אני מניח שברשתות שקשורות לחרדים כמו "אושר עד" ו"יש חסד" לא יביאו היתר מכירה, ואילו ב"שופרסל" כן יביאו. מכל מקום, חלק מהרשתות מתאימות בכל סניף את התוצרת לקהל הלקוחות שגר באיזור.

המצב בטבריה הוא:

רמי לוי, יוחננוף ושופרסל ­– היתר מכירה – חקלאות יהודית.

"יש חסד" – בד"צ העדה החרדית – "יבול נכרי" מערבים, או יבוא מחו"ל.

מעיין 2000 – בד"צ שארית ישראל והרב רווח – יבול נוכרי או יבוא, ולעיתים אוצר בית דין שהוא חקלאות יהודית.

 

איפה כדאי לקנות?

חשוב להדגיש: כל מוצר או בית עסק, שיש לו כשרות מסודרת, הוא כשר וניתן לקנות ממנו. אין לפסול מי שסובר אחרת ממך. השמיטה לא אמורה ליצור פילוג ומחלוקות. השמיטה מסייעת להרגל שנחוץ בכל השנים – לבדוק בכל דוכן ומכולת אם יש כשרות מסודרת על הפירות והירקות. יהודי הוא ישות בוחרת, מה נכנס לפיו ומשפיע על נפשו.

יוצא שהשמיטה מרימה את הפה בשתי בחינות – מה מכניסים אל הפה (כשרות), ומה (לא) מוציאים מהפה בדיבור.

האם אפשר להעדיף בקנייה כשרות מסוימת על פני אחרת? כן, אבל בלי לפסול כשרויות אחרות (ראו אגרות הראי"ה, שי"ח). "תנאי יסודי של מדת חסידות הוא, שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים בה, כאמור בירושלמי" (הרב צבי יהודה קוק, אגרות חמדה כ"ג).

דומני שמוסכם על רוב מוחלט של רבני הציונות הדתית, להימנע ככל הניתן מקניית תוצרת שכתוב עליה "יבול נכרי" (או בראשי תיבות: י.נ.). מדובר בתוצרת שגדלה בארץ ישראל באדמות של ערבים. נכון שבכל שנה חלק מהתוצרת מגיעה מערבים, אבל בשמיטה בגלל שחלק מהציבור מסרב לאכול היתר מכירה, הערבים מקבלים יותר קרקעות והמדינה מגדילה את מכסות היבוא מחו"ל. הדבר פוגע בחקלאות היהודית.

גם יבוא מחו"ל פחות טוב מאשר תמיכה בחקלאים היהודיים. וכדאי לדעת שקשה כיום להתפרנס מחקלאות, והענף הזה בישראל זקוק לחיזוק רציני. החיזוק של אחינו, "וחי אחיך עמך", נושא בקרבו משמעויות נוספות של חיזוק מצוות ישוב הארץ וההתיישבות; וגם מימד בטחוני – החקלאות שומרת על 27% מאדמות המדינה, ושומרת על עצמאות כלכלית ומדינית שלא להיות תלויים במזון של מדינות אחרות. רבנו הראי"ה קוק היה מזועזע כאשר קנו מערבים ופגעו בפרנסת היהודים (אגרת שט"ז).

 

למה לי להתאמץ לקנות במקום רחוק יותר בשביל חקלאות יהודית?

בחיים שלנו העמוסים במשימות, רוב האנשים מעדיפים לקנות במקום נוח, קרוב וזול, מאשר לטרוח ולקנות במקום רחוק שבו יש תוצרת עם כשרות טובה יותר.

מצד שני, יש לכל אדם ערכים ואידיאלים שחשובים לו, אלא שמציאות החיים אינה מאפשרת לו להשקיע בהם זמן רב. אחת הדרכים המעשיות לתמוך במשהו שאני מאמין בו, היא להשקיע בו כסף. כסף מבטא מה שאני כוסף אליו. דרך כוח הקנייה אדם יכול לחזק דברים שחשובים לו.

ולכן מי שמאמין שחשוב לחזק את החקלאות היהודית במדינה, ורואה בכך ערך תורני וציוני, כדאי שישקיע מאמץ סביר כדי לקנות תוצרת בחנות שתומכת בכך.

 

מה משמעות הכיתוב "שמיטה לחומרה"?

גופי כשרות חרדיים סבורים שאם נמנעים מכל תוצרת ישראלית, חוסכים שאלות ובעיות של שמיטה. "שמיטה לחומרה" פירושו תוצרת של גוים.

לדעתנו אין בכך הידור ולא חומרה. שמיטה לחומרה היא לקנות דווקא מיהודים, שפועלים לפי הנחיות הפוסקים ב"היתר מכירה" ו"אוצר בית דין".

 

האם קניית תוצרת של "היתר מכירה" היא לכתחילה?

לחלוטין כן. זו אפשרות מעולה לקנייה בשנת השמיטה ואין בה שום חשש לצרכן. ההיתר מבוסס הלכתית על פי גדולי הפוסקים, ובראשם מו"ר הראי"ה קוק, הרצי"ה קוק והרב אברהם שפירא זצ"ל. בנוסף, ההיתר תומך בחקלאות יהודית.

 

האם להעדיף 'אוצר בית דין' שיש בו קדושת שביעית?

לעניות דעתי אין בו עדיפות. זוהי אפשרות טובה כמו היתר מכירה. וגם היא תומכת בחקלאות יהודית.