ספר חדש! "לימים טובים" על כל מעגל השנה

לחצו כאן והספר בדרך אליכם

טעימה מהספר:

סימני ראש השנה מתחילים מתמר או מתפוח? / הרחבה לספר "לימים טובים"

סימני ראש השנה מתחילים מתמר או מתפוח?

 

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 34

לרכישת הספר לחצו כאן

באיזה סימן פותחים את סדרת הסימנים בליל ראש השנה? יש כאלה שבתמר. אבל יש רבים שנהגו בתפוח בדבש. כן כתב כבר הטור שרגילים להתחיל בתפוח בדבש. וכן כתב המשנה ברורה (תקפג, ג). וכן הוא בסידור של הראי"ה עולת ראיה.

כדי להבין את שני המנהגים נפנה לדיני ברכות: המשנה בברכות (מ, ב) מביאה מחלוקת: לרבי יהודה מקדימים מין שבעה לשאר דברים, וחכמים אומרים שאיזה שירצה יברך עליו. ראו ב"בירור הלכה" שם סיכום של הסוגיה, ונביא את הדברים בתימצות.

בגמרא (מא, א) נחלקו האמוראים אם מחלוקת התנאים הנ"ל היא דווקא כשאוכל שני פירות שאחד מהם משבעת המינים אבל כשאוכל פרי וירק, איזה שירצה יקדים (עולא). או שגם כשאוכל ירק ופרי עליו להקדים לפי רבי יהודה את שבעת המינים.

הראשונים נחלקו אם הלכה כרבי יהודה (רא"ש ועוד) או כחכמים (רמב"ם ועוד). וכן נחלקו כאיזה מהאמוראים הנ"ל נפסקה הלכה.

ועוד נחלקו בדעת חכמים שאמרו שאיזה שירצה יברך, אם כוונתם לאיזה שירצה, או שכוונתם למי שחביב עליו יותר.

ועוד נחלקו אם 'חביב' הוא מה שחביב עליו באופן קבוע בדרך כלל (רא"ש) או לפי מה שחביב עליו ברגע זה שאוכל אף שבדרך כלל אינו חביב (בית יוסף מפרש כן ברמב"ם).

למעשה, השולחן ערוך מביא כדעה עיקרית את רבי יהודה שיקדים את שבעת המינים. אבל דווקא כשאוכל שני פירות, ואילו בירק ופרי איזה שירצה יקדים.

אומנם האחרונים (בית חדש, מגן אברהם ומשנה ברורה) אומרים שעדיף שיברך על מה שחביב. הטורי זהב סבור שאין הכרעה ברורה במחלוקת זו, ולכן יכול לעשות כמי שרוצה.

לגבי הגדרת 'חביב', השולחן ערוך מביא כדעה עיקרית שמדובר במה שחביב עליו באופן קבוע. הטורי זהב אומר גם כאן שיכול לעשות כמי שרוצה במחלוקת זאת. וכן נראה מהמשנה ברורה.

לגבי הסימנים של ראש השנה, יוצא לפי פשט השולחן ערוך שצריך להקדים את התמר כי הוא משבעת המינים. ולכן יש נוהגים לפתוח בו. הנוהגים לפתוח בתפוח בדבש יסברו כטורי זהב, שאפשר לעשות כרמב"ם להקדים את מה שחביב עליו, ועוד יסברו כרמב"ם שחביב אינו מה שתמיד חביב אלא מה שחביב עכשיו, ובליל ראש השנה התפוח חביב יותר. כדי להבין זאת נביא כמה הסברים מה מיוחד בתפוח.

 

מה מיוחד בתפוח בדבש שפותחים דווקא בו?

בגלל שהוא מתוק? לאו דווקא, כי תלוי באיזה תפוח מדובר, וגם דומה שהתמר מתוק ממנו. אגב, יש מי שהתפלא שבראש השנה אוכלים דווקא דבש, משום שדבש מסמל מבחינה פנימית את מדת הדין, ובראש השנה צריך רחמים, ולכן כתב שעדיף לאכול תפוח בסוכר! אבל בספר לקט היושר (ראיתיו במקראי קודש הררי, ראש השנה עמ' רכז) הסביר שהדבורה היא דין, שהרי היא עוקצת – מענישה. ואילו הדבש היוצא ממנה הינו מתוק. ולכן אוכלים דווקא דבש, כדי שנצא גם אנחנו ממדת הדין למדת הרחמים.

כתב הדרכי משה ס"ק ג: "ומה שלוקחין תפוח כדי לרמוז על שדה תפוחים הידוע [הוסיף כף החיים ס"ק יד: הידוע למקובלים] הנרמז במקרא (בראשית כז כז) ראה ריח בני כריח שדה (תענית כט ב) עכ"ל מהרי"ל".

ובפסקי תשובות הע' 9 הביא בשם אמרי פנחס ש"דבש" בגימטריה "אב הרחמן" שהוא ענין המתקת הדינים.

וטעם נוסף משו"ת זכרון יהודא (ב, רלו) שתפוח פריו קודם לעליו ומרמז לזכות של כנסת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

 

מי שאין לו את כל הסימנים, כתב כף החיים (תקפג, ו) שיכול לומר את בקשות ה"יהי רצון", אפילו שאינו אוכל ואינו רואה אותם, כיון שיש ערך בבקשת הרחמים כתפילה, גם ללא אכילה.

 

האם לברך ברכת "בורא פרי האדמה" על הסימנים שעשויים מירקות?

יש כלל בהלכות ברכות שהפת פוטרת דברים שבאים מחמת הסעודה. הרבה מהירקות נאכלים כחלק מהסעודה ולכן אין לברך עליהם. אומנם יש ירקות שמקובל לאוכלם כקינוח כגון אבטיח, ועליהם מקובל לברך.

לגבי הסימנים שבליל ראש השנה דנו הפוסקים. בפסקי תשובות הביא הרב שלמה זלמן אוירבך שה"קרא" ודאי אינו מחמת הסעודה ועליו יש לברך.

אומנם בתשובות והנהגות (ב, רסט) מפקפק בזה, דעיקרו תבשיל הוא.

הרב דבליצקי מציע לקחת בננה, תות או אבטיח שבודאי אינם מחמת הסעודה, ולברך עליהם. ולעניות דעתי אין צריך לעשות דבר שלא נהגו אותו ישראל.

למעשה כתבנו בספר לימים טובים עמ' 34 שאין צריך לברך "בורא פרי האדמה", על פי דעת כף החיים ושו"ת תשובות והנהגות, וספק ברכות להקל.

 

שינה בראש השנה - הרחבה לספר לימים טובים

 

שינה בראש השנה

 

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 40

לרכישת הספר לחצו כאן

מתי כדאי להתעורר בבוקר של ראש השנה?

היה חסיד שמרוב הכנות ולחץ לפני יום כיפור בקושי ישן, ואחרי ערבית של יום כיפור הלך לישון והתעורר לתפילת נעילה. החל קם ורוקד. לתמיהת חבריו אמר שהוא זוכה ללכת לנעילה... כך הם חסידים, שמחים בכל מצב ומחפשים רק את הטוב.

הרמ"א בדרכי משה מביא ירושלמי מאוד מענין על זה. וכך כותב הדרכי משה תקפג, ב:

"בירושלמי דראש השנה איתא האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה" (תרגום: מי שישן בראש השנה, ישן מזלו). יש לפעמים מקורות מפחידים כאלה, וזהו אחד מהם...

 

מה ההסבר לדברי הירושלמי?

נראה שזה קשור לענין שנאמר רק על ראש השנה. זהו יום הדין, ובו יפתח ספר הזכרונות, ויכתב מי לחיים ומי לא ח"ו. אבל במקורות רבים רואים עקרון נוסף. נציג אותו דרך ההסבר הקצר והקולע של מהרח"ו (רבי חיים ויטאל), תלמידו הראשי של האריז"ל: אמרו חכמים החכם עיניו בראשו. והכוונה היא שאדם חכם יודע להתמקד ולהשקיע בראש של כל דבר, כלומר בהתחלה. ההתחלה קובעת הרבה מההמשך, ואם נתחיל על רגל ימין, זה פתח להצלחה בהמשך השנה. כשפוגשים אדם חדש, נוצר רושם ראשוני כלפיו. אם המפגש הראשון היה חיובי, זה פתח להמשך יחסים טובים. אם המפגש הראשון היה עכור מאיזו סיבה, יידרש מאמץ מיוחד בהמשך כדי לתקן את הרושם הראשוני ולבסס יחסים טובים. כלומר מה שקורה ב-48 שעות של ראש השנה, משליך על המאורעות של כל שאר השנה. יש שעשו חישובים ואמרו שכל שעה בראש השנה היא בערך שבוע בשנה הבאה עלינו לטובה.

זה אחד ההסברים למנהג שכולנו מכירים, לאכול סימנים בליל ראש השנה. כי כל דבר שנעשה כאן, פותח איזה נתיב להמשך השנה. ולכן כתב המשנה ברורה (תקפג, ה): "והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים".

לכן גם לענין שינה – אם תחילת השינה נפתחת בתרדמה, בעצלות, זה פתח לא טוב לשנה.

נחזור לירושלמי. האמת היא שהפוסקים מעירים שהם חיפשו דף אחר דף בירושלמי ולא מצאו איפה זה כתוב שם, למשל ערוך השולחן ויביע אומר המובאים להלן. ויש לדעת שיש כמה וכמה דברים שהראשונים מביאים בשם הירושלמי ולפנינו אינו נמצא, וכנראה שהיתה להם גירסה קצת אחרת בירושלמי.

בכל אופן, הרמ"א מביא את זה בשו"ע: "נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה, ומנהג נכון הוא".

כאשר הרמ"א כותב 'נוהגים' הפוסקים מתייחסים אל זה ברצינות רבה, יותר מדעה שמביא הרמ"א בלי להוסיף שנוהגים כן. כי אם זו דעת הרמ"א בלבד, אז אפילו שהרמ"א התקבל על האשכנזים – לעיתים באו פוסקים רבים וחלקו עליו. אבל אם זה מנהג שהשתרש והתקבל – קשה מאוד לבטל מנהג מבוסס.

בפסקי תשובות כותב בשם המטה אפרים ראש סימן תקפד, שהשמש היה עובר ליד הבתים ומעיר את כולם שעה לפני הנץ החמה, כלומר כבר בעלות השחר! ואפילו ילדים שהגיעו לחינוך היו מתעוררים!

אני לא ראיתי מעודי שמש שעובר ומעיר את כולם... ונראה שכיום אין מנהג ברור בזה, וראיה לדבר – רוב הציבור בארץ לא מתפלל ותיקין בראש השנה. אז כנראה שאין "חיוב" מכוח מנהג. ובכל זאת, אם יש ירושלמי כזה משמעותי, עלינו לברר מה הגדרים בזה והאם מומלץ לעשות כן.

לגבי עדות המזרח, אומנם השו"ע לא ציין כלל את הירושלמי הזה, לא בבית יוסף ולא בשולחן ערוך (ואולי לא היה בירושלמי שלפניו). אבל הפוסקים הספרדים כן מביאים זאת. וכן כתב בילקוט יוסף על פי כף החיים והבן איש חי:

"נוהגים שלא לישן בראש השנה. ונכון להתגבר ולהשכים קום על כל פנים עם הנץ החמה, ולהתכונן לתפלה בכוונה כראוי".

 

מהם הגדרים במנהג זה שלא לישון בראש השנה?

א.    הכוונה לשינה ביום ולא בלילה, כמו שראינו לעיל בשם המטה אפרים. השאלה העיקרית היא אם צריך לקום מוקדם בבוקר, ובאיזו שעה בבוקר.

ב.    נחלקו הפוסקים אם הכוונה היא כבר מעלות השחר או מהנץ החמה (ראו פסקי תשובות). 'הנץ החמה' זה הזריחה. זמן עלות השחר, יש אומרים שהוא 72 דקות לפני הזריחה, ויש אומרים שעה וחצי. הזריחה בראש השנה יוצאת לא פעם באיזור 6:15 (לפי שעון קיץ). ואם כן עלות השחר זה בערך בחמש, ויש אומרים ברבע לחמש.

ג.     הבה נרגיע מעט את הלחץ – ראיתי שתי סיבות להקל: בקונטרס אחד לראש השנה נכתב בשם הרב יוסף שלום אלישיב, שפעם היו רגילים כולם כדבר שבשיגרה לקום לפני הנץ החמה, ולכן מי שבכל זאת נשאר לישון, נחשב כ'דמיך'. אך כיום שהתאחרה שעת הקימה – ניתן לקום גם אחר כך.

בהליכות שלמה (ח"ב א, כג) בשם הרב שלמה זלמן אוירבך (וראיתי שמציינים גם לספר 'ועלהו לא יבול', עמ' רט-רי) שלא נהגו להשכים לפני עלות השחר או הנץ החמה. שכל שישן כדרכו ביום הרי זה נמשך אחרי שינת הלילה. ולא אמרו 'דמיך' אלא בשוכב לישון אחרי שכבר היה ער במהלך היום. ונראה לפרש ששינה כזו במהלך היום מבטאת עצירת הפעילות והעשייה שנחוצה בראש השנה.

ד.    קולא נוספת ראיתי שמובאת בשם הרב חיים קנייבסקי שיש בעיה דווקא אם הולך לישון. אך אם נרדם מאיליו, או שרק מניח ראשו על הסטנדר – אינו בכלל זה.

ה.   ויש אומרים שדברי הירושלמי נאמרו רק ביום הראשון של ראש השנה, ולא ביום השני.

למעשה, הרוצה להדר יכול לקום לותיקין. ובמקום שאין ותיקין אפשר ללמוד תורה לפני התפילה, או משניות של מסכת ראש השנה, או ספר תהלים (שיש נוהגים לגמור את כולו כפי שהביא המשנה ברורה). אך מן הדין אין חיוב.

ונראה שצריך לשקול רווח מול הפסד בדבר זה. שאם אדם יתאמץ לקום בראש השנה מוקדם, אך בגלל זה לא יתרכז כראוי בתפילה, וזו ממילא תפילה ארוכה יותר מהרגיל – אז יצא שכרו בהפסדו. כשיש לנו ענין סגולי שעומד מול דבר בסיסי – ההכרעה בדרך כלל תהיה לשמור קודם כל על הבסיס – להתפלל כראוי, בפרט בראש השנה שהוא יום הדין, מאשר להצליח לקום בשש ואחר כך 'לרחף' בתפילה. במיוחד בתקיעות שופר צריך להיות מרוכז ועירני שזהו עיקרו של היום מדאורייתא (וראו להלן בשם הרב אוירבך).

כמו כן יש לשקול אם זה יפגע במידות, שאחרי התפילה אדם יחזור לביתו עצבני בגלל העייפות – שזה בודאי ובודאי לא שווה את הקימה המוקדמת.

 

מה היחס לשינה אחר הצהריים?

הפוסקים, וביניהם המשנה ברורה, מביאים מהאריז"ל שאחרי חצות אפשר לישון, משום שהמלאך כבר התעורר על ידי התפילות והתקיעות. וסיים המשנה ברורה שעדיף אחרי הסעודה אם אפשר ללמוד או לומר תהילים. וזה שלא כדעת המטה אפרים שהוזכר בפסקי תשובות שסובר שהאר"י היה במדרגה מיוחדת, אך לשאר האנשים נכון שלא לישון כל היום.

הרב שלמה זלמן אוירבך (שם, סע' כד) מוסיף שאם השינה נחוצה לאדם כדי שיכוון בתפילותיו, אין לו להימנע משינה, ומה שאמרו חז"ל לא לישון זה דווקא בישן סתם, ולא בכגון זה.

הפוסקים מאזנים את הענין הזה על פי השכל הישר: כתב המשנה ברורה וכן פוסקים נוספים "ויושב בטל כישן דמי". ולכן אם אדם רוצה לזכות לסגולה שיאיר מזלו ולכן הוא נשאר ער, מסתובב בחוץ עם חברים ואולי יגיע קצת לרכילות וכד' – עדיף בודאי שילך לישון אחר הצהריים מאשר שיוסיף לעצמו עוונות ביום הדין שנחתם בו דינו.

 

מקורות לעיון

דרכי משה תקפג, ב

בירושלמי דראש השנה איתא האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה:

 

ערוך השולחן אורח חיים סימן תקצז, ב

... וגם יש שאין ישנים ביום א' דר"ה ע"פ הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולא ידענו איפה נמצא זה הירושלמי והאריז"ל לא חשש לזה [ואמר דאחר תקיעות ואחר חצות כבר נמתקו הדינים]:

 

שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן פא

הערות על ספר "מועד לכל חי" להגר"ח פלאג'י זצ"ל...

טז) סי' טו אות ל. בימי תשובה לא יישן ביום וכו'. אינו מחוור, שהרי לא כתב כן הרמ"א (ס"ס תקפג) אלא לגבי ר"ה, מפני שהוא יום הדין, ולכן אמרו בירושלמי דר"ה האי מאן דדמיך (שישן) בריש שתא דמיך מזליה. [ולא נמצא בירושלמי שלפנינו. וע' בשו"ת אהל משה צווייג ח"ב (סי' עב). וע"ע בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' יח) ד"ה באות. ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' ג אות ו)]. ואפילו בראש השנה עצמו כתב בשער הכוונות (דף צ ע"א) שאין זה אלא עד חצי היום ומאז ואילך יכולים לישן, וסיים, ואני ראיתי למו"ר ז"ל שאחר חצי היום של ר"ה שכב על מטתו וישן. ע"ש. וע"ע בכף החיים (סי' תקפג ס"ק לו) שזהו אפי' ביום הראשון של ר"ה. והבו דלא להוסיף עלה לגבי שאר עשרת ימי תשובה. ואין להאריך.

 

מחצית השקל על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג סעיף ב

(ו) שלא כו'. שכבר נתעורר כו' והיושב בטל כו'. דמה שנהגו שלא לישן הוא על פי הירושלמי שכתב מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. ר"ל, אם האדם עוסק בדברי תורה או תפלה, מעורר למלאך שלו למעלה להתפלל עליו, מה שאין כן כשישן. אם כן גם בהיותו ער ובטל אינו מעורר המלאך:

 

ילקוט יוסף מועדים דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה והנהגת ר"ה

י. נוהגים שלא לישן בראש השנה. ונכון להתגבר ולהשכים קום על כל פנים עם הנץ החמה, ולהתכונן לתפלה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישן אחר האכילה, מותר לישן אחר חצות היום, בין ביום הראשון של ראש השנה, בין ביום השני של ראש השנה. וכל היושב בטל כישן דמי.

 

ובהערות שם:

טז. איתא בירושלמי, האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה (הישן בראש השנה ישן מזלו). והובא בהרמ"א בדרכי משה ובהגה ס"ס תקפג וכן בזוהר הקדוש וז"ב (דף קפט ע"א) ויקרב אליו רב החובל, דא יצר הטוב דאיהו מנהיג כלא, ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך וכו', דלאו שעתא הוא למידמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך וכו', ע"ש. ובשער הכוונות מתבאר שאחר חצות היום יכולים לישן, וכתב שם (ד"צ ע"א) ואני זוכר שראיתי להאר"י ז"ל שאחר חצי היום שכב על מטתו וישן. והובאו דבריו בכף החיים (סי' תקפג ס"ק לו) ובבן איש חי. ובגיליון הספר מצאתי כתוב בכתב יד של אאמו"ר הראש"ל שליט"א, וזה לשונו: "ושלא כמ"ש בס' נזירות שמשון סי' תקפב, שע"פ האר"י שהתקיעות למתק הדינין ומצותן כל היום, לכן אין לישן כל היום ע"ש ואינו מוכרח. על כן

 

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים הנהגות יום ראש השנה

ג. מנהג טוב שלא לישן ביום ראש השנה, שכן נאמר בשם הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. ואם ראשו כבד עליו, יישן מעט, אחר חצות היום, לנוח קימעא, כדי שיתחזק לעבודת השי"ת. [בן איש חי פרשת נצבים אות יא, כף החיים סימן תקפד אות לח ואות טל. ילקוט יוסף מועדים עמוד לג, ספר חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קפג]

 

עבודת ישראל דברים לראש השנה

איתא בירושלמי מאן דנים בראש השנה מזליה ניים. וכתב האריז"ל דהיינו עד אחר התקיעות ותפילת מוסף שאז נתעורר המלאך עיין שם, והובא במגן אברהם בהלכות ראש השנה (סימן תקפג ס"ק ו) עיין שם. ויש לנו לתת טעם מפני מה השינה מותרת בליל ראש השנה ומאי שנא ביום דאסור עד אחר המוסף, כיון שיום קדוש הוא מבואו דהיינו מצאת הכוכבים בלילה שלפניו. ונראה כי בלילה מותר, כי לילה הוא סוד המלכות כנודע, ואין בה סוד בחינת שינה בראש השנה, אדרבה היא מאירה ביתר שאת שהקב"ה מגלה עוז מלכותו ויושב על כסא המשפט לדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ומכיון שאין בה בחינת שינה מותר לישן. אבל ביום שהוא בחינת הנהגה מדה במדה שהארכנו בו לעיל ונקרא זעיר אנפין כנודע, והוא הבחינה אשר אלהי ישראל יקרא, ועל זה אנו דנין בראש השנה וכל הקיטגוריא שמה ושערוריה בצבא מרום ורוצים להסתיר קדושת היוצר ברוך הוא שלא יתנהג על פי עבודתינו ולא יקרא אלהינו מלכנו כמו שכתבתי לעיל, לכן אנחנו מתעוררים למטה בשופר ובתפילות ובפרט בתשובה לקבל עבודתו מהיום והלאה לאהבה וליראה את שמו, וכן בשאר המדות עד שיוסר התלונה והקטרוג מעלינו וישוב למלוך עלינו על ידי מדותיו הנעימים. ולכן קודם התעוררות בשופר ובמוסף נקרא הענין שאמר המן אלהיהם של אלו ישן הוא (אסתר רבה ז, יב), כלומר הבחינה הזאת שהוא אלהי ישראל היא בבחינת שינה אשר על זה ערוך כל דברי הריבות והמשפטים במרום. לכן אסור לישן בראש השנה עד התעוררות המלאך כמו שכתב האר"י ז"ל שמתעורר ומתגלה בחינת אלהי ישראל:

 

דף על הדף כתובות דף יז עמוד ב

...כתב בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' פה): מעודי תמהתי שכלה תנמנם בעת יציאתה וחכמים יקראו משום זה הינומא. וכתב: אך דברי חכמים אמיתין ומאירין, לפי מה דאיתא בירושלמי האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, משום שעיקר הכל הוא התחלה, ולהכי התחיל השו"ע בהשכמת הבוקר...

 

האם מותר לפנות בתפילה אל המלאכים או אל צדיקים שנפטרו?

האם מותר לפנות בתפילה אל המלאכים

או אל צדיקים שנפטרו?

 

תפילה אל המלאכים

האם מותר לפנות למלאכים עצמם שיתפללו עלינו, או שאסור לפנות אליהם בדרך תפילה?

היו ויכוחים סוערים בנושא זה. אצל האשכנזים יש פיוט "מכניסי רחמים". בהתחלה אומרים "הכניסו תפילותינו", ובהמשך אומרים: "השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ניתן להבין שזו בקשה מחודשת יותר, שהם עצמם יתפללו עלינו. אך יתכן שזה אותו ענין – שיתפללו וירבו תחינה לה', שיקבל את תפילותינו. בכל אופן, בדרך כלל אין בתפילותינו דברים כאלה.

המהר"ל מפראג (נתיב העבודה פי"ב) מתנגד לכל פנייה של תפילה שאינה אל ה' יתברך. ומה שמותר לבקש מחברו שיתפלל עליו, הוא לבקש טובה וחסד, אך אינו מתפלל אל חבירו. המהר"ל נוטה לשנות את הנוסח ולפנות אל ה' שיתן למלאכים להכניס תפילותינו, ולכן לומר לה': "מכניסי רחמים יכניסו תפילותינו וכו'". אומנם יש שהצדיקו את הנוסח המקובל, ומנהג ישראל תורה הוא. נוכל להבין את המחלוקת דרך הדיון על קברי צדיקים.

 

תפילה על קברי צדיקים

דיון דומה אנו מוצאים כשנמצאים על קברי צדיקים, כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד.

עצם התפילה על קברי צדיקים, יסודה בחז"ל. רש"י כתב בפרשת המרגלים, שכלב הלך להתפלל בחברון במערת המכפלה, להינצל מעצת המרגלים.

הרמ"א (סוף סימן תקפא) כתב בשם הכלבו לגבי ערב ראש השנה, ש"יש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות".

כתב על כך המשנה ברורה ס"ק כז: "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

וכן כתבו החיי אדם (קלח, ה) והקיצור שולחן ערוך (קכח, יג) והוסיפו שמי שפונה אל הצדיק שיבקש עליו רחמים, " קרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים"! ומקור דבריהם במהרי"ל (המובא באליה רבה ס"ק לט ובפרי מגדים כאן).

נראה שההבדל הוא בין פנייה אל הצדיק שיושיעני, לבין פנייה אל הקב"ה, בזכותו של הצדיק.

אומנם יש הרבה שאומרים שמותר לפנות אל הצדיק לבקש שיליץ טוב עליי לפני הקב"ה. וכך פשט הגמרא בתענית (טז, א) לגבי תעניות:

"למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". והמהר"ל הנ"ל דוחה שלא כתוב שאנו פונים אליהם, אלא שעצם המפגש בין החיים והמתים יוצר קישור וחיבור, והם מעצמם מתפללים עלינו כיון שאוהבים אותנו.

גם בספר חסידים (מרגליות) סימן תנ כתב: "... וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים".

וכן כתב ילקוט יוסף (קצוש"ע מהלכות ערב ראש השנה סע' ו): "... ויזהר שלא ישים מגמתו אל המתים, אלא יתפלל שהשם יתברך יתן לנו רחמים בזכותם, ושהנפטרים יהיו מליצי יושר עלינו, ויבקשו רחמים עלינו לפני הקדוש ברוך הוא". 

אומנם נראה לכאורה מהמהרי"ל שהובא במשנה ברורה ובעוד כמה אחרונים שמחמיר בזה, אבל זה לא מפורש בדבריו ולכן איני יודע מה דעתו בעניין. ומלשון הפרי מגדים (אשל אברהם, טז) מדוקדק שהבין שהמהרי"ל מחמיר בזה: "ועיין אליה רבה [ס"ק] ל"ט בשם מהרי"ל הלכות תענית [עמוד ער] דבית הקברות מקום קדוש וטהור, יתכוין שה' יתן לו רחמים בזכות הצדיקים, ואל ישים מגמתו נגד המתים. ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים, משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו".

לעומת זאת, מדברי המשנה ברורה (תקנט, מא) שהביא את לשון הגמרא כפשוטה, "כדי שיבקשו עלינו רחמים", משמע לעניות דעתי שמיקל בזה.

בנוסף, יש הרבה נוסחי תפילות שיש בהן פנייה כזו, וגם ברוב הקהילות שראיתי, כן אומרים בסליחות "מכניסי רחמים".

ונראה שהעיקר הוא לזכור שישועתנו בידי הקב"ה, וגם המלאכים בידו הם, וגם הצדיקים בידו הם, וגם אנחנו בידו. ועל זה אומרים בתפילות "כי לישועתך קיוינו כל היום" – לישועה שלך ולא של מישהו אחר.

אלא שיש שהקפידו להתפלל שבזכות הצדיקים ירחם עלינו ה', ולא לפנות אליהם כלל.

למעשה נראה לעניות דעתי שכל אחד יעשה כמנהגו. וכל מקום שאומרים "מכניסי רחמים", ימשיכו להגיד. [וראו מקורות נוספים בפסקי תשובות תקפא, יב].

 

מתי טובלים במקווה בערב יום כיפור? הרחבה לספר "לימים טובים"

 

מתי טובלים במקווה בערב יום כיפור?

 

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 58

לרכישת הספר לחצו כאן

כתב הרמ"א (תקפא, ד) בשם הכלבו שיש נוהגים לטבול בערב ראש השנה משום קרי.

וכתב המשנה ברורה (ס"ק כו) בשם החיי אדם שלא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום. וזה על פי הקבלה.

והסברא לטבול מחצות ואילך היא כמו שכתב בערוך השולחן שאז ניכר יותר שהוא לכבוד החג והיום טוב. ואין זה חובה אלא רק עדיפות ולכן מותר לטבול כבר מהבוקר, כמו שכתב ערוך השולחן ושו"ת עמק הלכה.

לאור זאת, בספרי "לימים טובים" לא הצרכתי לטבול דווקא משעה מסויימת. ביסוס הדברים להלן.

 

הרחבה ומקורות:

1.    כתב החיי אדם בהל' יום כיפור קמד, ז:

"מצוה לטבול בערב יום הכפורים אף על פי שהוא טהור... ועיקר זמן הטבילה לאחר חצות. ומיהו הרוצה להקדים, לא יקדים משעה ה' על היום שעה אחת קודם חצות".

וצריך לומר שבהל' ראש השנה הנ"ל (קלח, ה) קיצר ולכן לא כתב מה עיקר זמן הטבילה ומה הזמן המוקדם ביותר, אלא כתב רק "ולא יקדים לטבול עד שעה קודם חצות היום".

גם הקיצור שולחן ערוך בהלכות יום כיפור (קלא, ו) כתב "ועיקר זמן הטבילה היא לאחר חצות היום".

2.    אמנם בשו"ת עמק הלכה לרב יהושע בוימל (חלק ב סימן כד) דן באריכות ממתי אפשר לטבול, ונביא מקצת מאמצע דבריו:

"... והנה לשיטת הרמ"א בסימן תקפ"א ס"ד דטעם הטבילה בערב ראש השנה וערב יום הכיפורים הוא משום קרי, אם כן בודאי דאין חילוק בין גילוח לטבילה, דהרי גם בטומאת קרי אי טבל מצפרא שוב יהיה טהור בכניסת יום טוב ושפיר דמי לטבול מצפרא.

אך לשיטת המהרי"ל הובא בדרכי משה סימן תר"ו ס"ק ג' דטעם טבילת ערב יום הכיפורים אינה משום קרי רק משום דדמי לגר שנתגייר שצריך טבילה +הערת המחבר: לכאורה הדבר תמוה, דמאי ענין טבילת ערב יום הכיפורים לטבילת גר. ואפשר דהכוונה היא להך דקידושין נ"ג ע"א ההוא בישראל כתיב, וברש"י שם ד"ה ההוא והם קרוים קדש לה' עיין שם, דמבואר מזה דישראל נקראים קדש, וחיוב טבילת גר לפי זה הוא כמו הנכנס לקדש, קדושת ישראל, וממילא דביום הכיפורים שישראל נכנסין לקדושת מלאכי שרת, כמבואר בפרקי דרבי אליעזר, הובא ברא"ש יומא פ"ח סי' כ"ד, על כן צריכין טבילה, דגם הנכנס מקדש לקדש צריך טבילה, כלשון הש"ס יומא ל"ב ע"א המשנה מעבודה לעבודה צריך טבילה+ ולכך אף מי שטהור מטומאת קרי בעי טבילה בערב יום הכיפורים עיין שם היטב, אם כן לדידיה אפשר דבעי טבילה לאחר חצות דוקא, דמצפרא לא מינכרא דהוי לקדושת יום הכיפורים...".  

3.    ולמעשה הסיק, בסוף סימן כה: "ולדינא נראה דשפיר דמי לטבול מצפרא בערב יום הכיפורים כפשטות לישנא דש"ס נזיר דף ד' ע"א הנ"ל, ואף שראיתי בספר חיי אדם כלל קמ"ג שכתב דעיקר טבילה זו היא אחר חצות ועל כל פנים לא קודם שעה ה', הנה לא כתב שום מקור לדבריו, ומדברי התשב"ץ הובא בב"י סי' ת"ר לענין אבל מפורש דגם בבוקר שפיר דמי לטבול, ועל כן המקיל לטבול בצפרא לא הפסיד".

4.    המקור לטבילה אחר חצות, לפי המובא בתוך דברי העמק הלכה הנ"ל, ראה שם, שלאחר חצות הוא קרוב ליום הבא וניכר יותר שהוא לכבודו.

וכן כתב ערוך השולחן רס, ו: "... ופשוט הוא דכל דברים אלו רחיצה וחיתוך צפרנים וגילוח טוב יותר לעשות אחר חצות דיותר ניכר שהוא לכבוד שבת ומכל מקום אם עשה קודם חצות גם כן טוב דכל שעושה בערב שבת ניכר שהוא לכבוד שבת וכן מפורש בנזיר [ה'.] עיין שם, ויש שמאחרין הרבה המרחץ והמקוה ואומרים שכן הוא על פי הקבלה וטועים הם ויש לגעור בהם ואדרבא דאם רק אחר חצות מצוה להקדים [ואין סתירה מרמ"א סוף סימן רס"ב]".

5.    אך גם על פי הסוד יש טעם, כמו שכתב השל"ה הקדוש שער האותיות (קדושה (קומה), תמב): "ומצאתי בכנפי יונה (ח"א סי' צ"ה), סוד הטבילה ערב שבת דוקא אחר חצות".

6.    מקור לשעה אחרי חצות, ראיתי בכתב העת בית אהרן וישראל (גליון קג עמ' קכז בהערה) שבשער הכוונות כתב שזמנו שעה קודם חצות.

 

בישול ביום טוב סמוך לכניסת השבת / אחריות רב קהילה לעשות עירוב תבשילין למי ששכח

 

בישול ביום טוב סמוך לכניסת השבת

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 45

לרכישת הספר לחצו כאן

 

כתבתי בספר "לימים טובים" עמ' 45:

האם מותר להכין אוכל סמוך לכניסת השבת?

מי שמבשל ביום שישי (היום השני של החג) לכבוד השבת, ראוי שיתחיל את הבישולים לשבת מוקדם, באופן שהאוכל יהיה מוכן ומבושל לגמרי והמים יהיו רותחים לפחות שעה קודם זמן הדלקת נרות וכניסת השבת (משנה ברורה תקכז, ג, וראו ערוך השולחן לרב יחיאל מיכל אפשטיין סע' ג).

בשונה מבישול, שהוא 'מלאכה', אם המאכלים מבושלים עוד מלפני החג, מותר להניח אותם על הפלטה לחימום לכבוד שבת גם סמוך לכניסת שבת, ואין צורך שהמאכל יהיה מחומם לפני כניסת השבת. מרק, כיוון שהוא נוזלי, חימומו נחשב לבישול לחלק מהדעות, וכדאי שיהיה ראוי לאכילה לפני זמן הדלקת נרות (מורי ורבי הרב יהושע בן מאיר).

 

הרחבה:

מתי יש לשים את המאכלים על הפלטה ביום טוב לקראת השבת?

במשנה ברורה (תקכז, ג) כתב:

"וכתבו האחרונים דביום טוב שחל להיות בערב שבת יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול דסמוך לחשיכה בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביום טוב גופא הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא".

אולם ראיתי בערוך השולחן (סע' ג) שכותב שהעולם אינו מקפיד על כך.

 

האם לכתחילה צריך לנהוג כמשנה ברורה? וגם אם כן, כמה זמן לפני השקיעה נחשב "בעוד יום גדול"?

כתב לי מורי ורבי הרב יהושע בן מאיר שליט"א:

"המשנה ברורה מדבר על בישול מאכלים. בימינו מאוד לא רגיל שמבשלים ביום טוב, רק מחממים על הפלטה.  פשוט שחז"ל לא גזרו על החזרה ו'מיחזי כמבשל' ביום טוב, שהרי רשאי לבשל ביום טוב.  ולכן לא מדובר באיסור דאורייתא כלל, ואף לא באיסור דרבנן, שהרי הכל מבושל.

גם אם מדובר בדבר שלח, ופה בדרבנן ודאי אפשר להקל כבית יוסף שצריך שיהיה רובו לח, הרי סביר שאפשר להקל בספיקא דרבנן כרוב הראשונים שגם בלח אין בישול אחר בישול, ושוב אין כאן איסור. ובעיקר, אם יהיה מוכן לפני הדלקת נרות [אפי' רק מספיק חם שאפשר לאכול], שוב ודאי אפשר להקל.

לעומת זאת, אם מדובר בבישול ממש, אף שיש דעות בגמרא שיום טוב מכין לשבת, ירא שמיים ובן תורה ראוי שיחמיר שיהיה ראוי לאכול לפני הדלקת נרות שעה קלה – רבע שעה או חצי שעה, כדי שאם יבואו אורחים יהיה ראוי לתת להם.  למרות שהרי אנו מדליקים נרות בירושלים 40 דקות לפני השקיעה, ובכל הארץ 20 דקות לפני השקיעה, וגם זה ראוי אם יבואו אורחים.  ואם אפו ובישלו לשבת, הרי אסור לאכול סעודת פת בערב שבת אחר פלג מנחה קטנה.  אלא מדובר באורח מאוד רעב שלא אכל כל היום [לפחות] או באורח לא כל כך ירא שמיים, שיאכל גם ממש לפני כניסת השבת. ולכן נהגו להקל כדעת ערוך השולחן שאם מוכן הבישול לקראת הדלקת נרות, ויבוא אדם ממש רעב, הרי יתנו לו גם לפני השקיעה אחרי הדלקת נרות. 

למרות זאת נראה לענ"ד, שבבישול ממש ראוי שיגמר כרבע שעה עד חצי שעה לפני הדלקת נרות, לפחות כמאכל בן דורסאי.  אבל זה רק בבישול ואפיה ממש, אבל רק בחימום על גבי הפלטה, לא נראה לי שצריך להחמיר כלל.  ובעיקר שביבש [ואפי' יש בו הרבה לח, כל עוד שרובו יבש] אין כלל איסור, כי, כפי שכתבתי, לא נראה שחז"ל יגזרו על 'נראה כמבשל' ביום טוב [גם אחה"צ כשבישול ממש אסור].  ולכן זה רק סתם דין הכנה, ולא גרע מסידור השולחן וקל וחומר מהדלקת נרות [שמברכים להדליק נר של שבת, ולא צריך את האור עד הלילה כששבת]".

 

רב קהילה מזכה את העירוב לכל מי ששכח

נזכיר שמקובל שרב קהילה דואג לעשות עירוב תבשילין לא רק לביתו אלא לכל מי ששכח.

בשונה מאדם רגיל שמגביה את העירוב ואומר את הנוסח, הרב צריך להקנות את העירוב לכל אלה ששכחו לערב בעצמם, כך שיהיה להם חלק בעירוב שלו. לכן יבקש הרב מאדם אחר שיגביה את העירוב ויתכוון לזכות כל מי ששכח לערב שיהיה לו חלק בעירוב, ואז יאמר את הברכה והנוסח של עירוב תבשילין.

כששאלתי את מורי ורבי הרב יהושע בן מאיר אם עליי לזכות את העירוב לכל המושב, ענה הרב שאזכה למושב אך לא לכל המושב כי אז מי שיערב אחריי אולי יהיה בכך ברכה לבטלה. אלא לכל מי ששכח או ישכח במושב. וגם הפנה אותי להלכות עירוב תבשילין בספר עולת ראיה.

 

סוד י"ג מידות הרחמים - הרחבה לספרי "לימים טובים"

ב"ה

 

סוד י"ג מידות הרחמים

מקורות לעיון

להזמנת שיחה על הסוד הגדול של י"ג מידות הרחמים,

מתאים בפרט לחודש אלול,

נא להתקשר 054-670-2319

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 22

לרכישת הספר לחצו כאן

 

א.   קירבה מתוך משבר – שמות (פרקים לב-לד)

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה'...

וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ...

וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ...

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ...

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים.

 

ב.    סוד הנהגת היחוד מול הנהגת המשפט – הרמח"ל בדעת תבונות (סע' קסא-קע)

ועד כה עזרני ה' לבאר לך מה שאת צריכה לו בענין הנהגת השכר ועונש, עתה נבוא לבאר ההנהגה השנית שזכרנו, שהיא ההנהגה המסותרת ההולכת אל התכלית של השלימות הכללי...

כללו של דבר - שני דרכים הם: דרך השכר ועונש ודרך המזל, והאדון ב"ה משתמש מהם לפי מה שהוא יודע היותו טוב לעולמו.

בעקבות משיחא שולטת בעיקר הנהגת המזל, ודומה שבטל הצדק, אך הכל בהשגחה לתיקון הבריאה... שיש זמן שאין האדון ב"ה מנהג העולם בהנהגת השכר ועונש, אלא בהנהגת המזל, וכמו שביארנו, שהטוב והרע נמשך ובא לפי עניני ההנהגה לצורך התיקון הכללי. אך ודאי שהשכר ועונש יהיה לעולם הבא, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו...

הקב"ה מרכיב שתי ההנהגות אלה ביחד, ואף גזירות המזל לא יבואו אלא על ידי ענין מה המתיחס אל השכר ועונש.

 

 

ג.     ברית כרותה לי"ג מידות – ראש השנה דף י"ז

אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כרת ברית...

"ויעבר ה' על פניו ויקרא", אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם.

 

ד.    רבינו בחיי (פרשת כי תשא)

והנה בזמן הזה שאנחנו שרויים בגלות ואין לנו כהן גדול לכפר על חטאתינו, ולא מזבח להקריב עליו קרבנות, ולא בית המקדש להתפלל בתוכו, לא נשאר לנו לפני ה' בלתי אם תפלתנו וי"ג מדותיו, ומתוך י"ג מדות אלה למדנו סדרי תפלה ובקשת רחמים מאת אדון הכל יתעלה.

 

ה.   לחיות את י"ג מידות הרחמים – ראשית חכמה לרבי אליהו די וידאש (שער הענוה פ"א)

ושמעתי בשם הגאונים כי על כוונה זו [שהאדם יתנהג במדת הענוה להיות עובר על מידותיו ומרחם] אמרו במסכת ראש השנה "אמר רבי יוחנן ... יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

והדבר קשה שהרי אנו רואים כמה פעמים שאנו מזכירים י"ג מדות ואינם נענים. אלא אמרו הגאונים כי כוונת "יעשו לפני כסדר הזה" אין הכוונה לבד על עטיפת טלית, אלא שיעשו סדר המידות שלימד הקב"ה למשה שהוא אל רחום וחנון. דהיינו מה הוא רחום אף אתה תהיה רחום וכן כל י"ג המידות.

 

ו.       ספר תומר דבורה לרבי משה קורדובירו (תחילת הספר)

האדם ראוי שידמה לקונו ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות הרי הוא מכזיב הצורה ויאמרו עליו צורה נאה ומעשים כעורים שהרי עיקר הצלם והדמות העליון הן פעולותיו ומה יועיל לו היותו כצורה העליונה דמות תבנית אבריו ובפעולות לא ידמה לקונו, לפיכך ראוי שידמה אל פעולות הכתר שהן י"ג מדות של רחמים עליונות ורמוזות בסוד הפסוקים מי אל כמוך, ישוב ירחמנו, תתן אמת, אם כן ראוי שתמצאנה בו י"ג מדות אלו, ועכשיו נפרש אותן הפעולות י"ג שראוי שתהיינה בו.

 

ז.      הלב של הסליחות – הלבוש לרבי מרדכי יפה (או"ח סימן תקפא)

... סדר הסליחות שנתקנו, כולם על סדר התפלה של כל היום: כי הפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה, והסליחות עם הי"ג מדות שאומרין בין כל אחת ואחת הם במקום תפלת י"ח, שעיקר התפלה הוא י"ג מדות, ואח"כ נופלין על פניהם כמו אחר כל התפילות ומסיימין 'ואנחנו לא נדע', לכך אומרים אחריהם קדיש שלם עם תתקבל כמו אחר גמר כל תפלות השנה.

 

ח.   למה מוסיפים אחרי י"ג מידות "וסלחת לעוונינו..."? ספר המנהיג (הלכות תענית עמוד רעה) בשם רבנו תם:

ולפי שאינן חוזרות ריקם היה מנהג לרבינו יעקב מנוחתו כבוד ז"ל, שתכף שהיה משלימם היה אומר "ונקה - וסלחת לעוונינו וגו'" בלי להפסיק, שלא להמתין לחזן, להודיע כי הברית כרותה להם ואנו מבקשי' ממנו מה שהתנה לנו והבטיחנו!

 

ט.   פירוש לכל מידה בי"ג מידות

 

הוי"ה הוי"ה – מסכת ראש השנה (יז, ב)

ה' ה' - אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה.

רש"י: ה' ה' - מדת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא, ואני מרחם אחר שיחטא, אם ישוב.

רא"ש (פרק א סימן ה): ה' ה' אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא אחר שיחטא האדם. וא"ת מה צריך האדם למדת רחמים קודם שיחטא.

וי"ל אף על פי שגלוי וידוע לפניו שסופו לחטוא מתנהג עמו במדת רחמים באשר הוא שם...

 

אל – ספר עקידת יצחק - שער נד:

אל. היא מידה שלישית, הוא לשון חוזק ותוקף. כמו ואת אילי הארץ, והוא גם כן מידת רחמים, כמו שאמר  כי א-ל רחום ה' א-להיך, וכמו שהוכיחו חז"ל מאומרו א-לי א-לי למה עזבתני, שאין אומרים כן למידת הדין. אבל זה השם הכובש למידת הדין בחזקה להציל ולהסתיר אשר לא חטאו, או אשר חטאו ושבו בהם.

 

רחום – מסילת ישרים פרק ד:

... ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על - פי - כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש - שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

 

וחנון – פירוש הריב"א שמות לד, ו:

וחנון גם הוא מענין אחד כי מדת רחום הוא בעת צרה כי בטרם תגיע צרה הוא מרחם שלא תבא אבל תחנון הוא שחונן בשעת הדוחק לגמול הצועק כדכתוב חנון יחנך לקול זעקך ומדה זו כביכול שבעל כרחי יש לי לחוס על הצועק אף לא כדין שנ' והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני... לפי שחנון אני ואיני יכול לראות בעניו. וגם יש בלשון חנון מתנת חנם כדאמ' בברכות וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון.

 

ארך אפים – ירושלמי (תענית פרק ב הלכה א):

ר' אחא ר' תנחום בי ר' חייה בשם רבי יוחנן "ארך אף" אין כתיב כאן אלא ארך אפים - מאריך רוחו עד שלא יגבה התחיל לגבות מאריך רוחו וגובה.

 

פירוש קרבן העדה:

התחיל לגבות. כשהאריך לו ולא שב בתשובה מאריך רוחיה וגובה אחת לאחת ולא הכל ביחד אולי ישוב מתוך צרה והיינו אריכת ב' כעסים.

 

ורב חסד ואמת – רש"י שמות (לד, ו):

ורב חסד - לצריכים חסד, שאין להם זכיות כל כך:

ואמת - לשלם שכר טוב לעושי רצונו:

 

נוצר חסד לאלפים – בכור שור (שמות לד, ז):

נוצר חסד לאלפים: אם אדם עושה חסד אני מזכירו לבני בניו לטוב, אפילו לכמה אלפים.

 

נושא עוון ופשע וחטאה

רש"י על החומש:  עון ופשע - עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס.

בכור שור: נושא עון... כל אלה אני נושא ואיני פורע מהם מיד, שיפרי"ש בלע"ז, אבל איני מנקה אותו לגמרי, אם לא על ידי תשובה ומעשים טובים. וכן דרשו רבותינו מנקה הוא לשבים, ואינו מנקה לשאינם שבים...

 

ונקה

רש"י: ונקה לא ינקה - לפי פשוטו משמע, שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט. ורבותינו דרשו מנקה הוא לשבים ולא ינקה לשאינן שבים: