ב"ה
הלב והמעשה - לפרשת ויקהל
הרב יוני דון-יחייא
אם היו שואלים אתכם אם הפרשה שלנו, ובה כל עשיית המשכן, היא מעשית
או רוחנית, מה הייתם אומרים? פרשת יתרו למשל עוסקת במעמד הנבואי של הר סיני – פרשה
רוחנית. פרשת משפטים מלאה בפרטים מעשיים. פרשתנו מפרטת את עשיית המשכן לפרטיו –
המנורה המזבח והשולחן, העמודים והמכסים והחצר והכלים. פרשה שכולה עיסוק בידיים.
בתחילת הפרשה מדובר על שמירת השבת, וגם היא מלאה
בפרטים מעשיים. מהסמיכות של שבת למשכן למדו חכמים את ל"ט אבות מלאכה דשבת.
המון המון פרטים.
במבט עמוק יותר, הפרשה מלאה בלב. כמה פעמים מופיע "לב" בפרשה? המון! כל
פעם שמוזכרת תרומה למשכן, נאמר וכל נדיב לב, נדיבי לב וכד'. גם עושי המלאכה נקראים
כל הזמן כל חכם לב, אשה חכמת לב, וגם על בצלאל נאמר ולהורות נתן בלבו. מה הקשר של
הלב לעשייה כל כך מדוקדקת עם הוראות ומידות מדויקות? הרב אביגדור נבנצל
(שיחות לשמות, שיחה ל') מרחיב על כך, ונביא מתוך דבריו הנפלאים להלן.
רבי חיים מוולוז'ין אומר דבר מרתק: חלק מהחכמה של חכמי הלב היתה להשתמש בכל
תרומה שניתנה, לפי האיכות של הנותן. למשל בקרשים, מי שנתינתו מעולה, הקרש שלו הוצב
בקודש הקודשים, ומי שפחות מזה – בקודש, ומי שפחות – בקצה החצר החיצונית של המשכן.
ולפי מה נקבעה איכות התרומה? לפי הלב! מי שנתן לגמרי לשם שמיים – זכה לקודש
הקודשים. מי שנתן בשביל הכבוד שלו, ש'הנה נתתי קרשים חשובים למשכן', וגם אצלו יש
מעט לשם שמיים – בקצה החצר.
גם בשמירת שבת, שנראית מאוד מעשית, ישנו כלל ידוע
– מלאכת מחשבת אסרה תורה (ביצה יג, ב). יש השפעה רבה לכוונה ולדעת על
איסורי שבת, ואנו יודעים שיש מושג של 'דבר שאינו מתכוון', ו'מלאכה שאינה צריכה
לגופה'.
ניתן דוגמה מסחיטה: אסור לקחת תפוז ולסוחטו בשבת
כי הפקת המיץ מן הפרי זו מלאכה. מי שלוקח תבשיל רווי בשמן, וסוחט אותו כדי להשתמש
בשמן שיוצא לצורך מסוים – הדבר אסור כאמור לעיל. אבל מי שסוחט כדי שהתבשיל יהיה
פחות שומני, ולא משום שרוצה בשמן שהופק – זה מותר! (ראו שו"ע שכ, ז). שני
אנשים אלה עושים את אותה פעולה, לאחד זה איסור ולאחד מותר. תלוי בכוונה.
מוכר הסיפור על התבלין של שבת, שהקיסר
ביקש לקבל את התבלין שהטעים כל כך את המאכל, והרב לא יכל הרב לתת לקיסר את מבוקשו
כי השבת היתה התבלין. גם אנו יכולים להרגיש שתבשיל של שבת הוא בעל טעם מיוחד. ולא
רק בגלל שאוכלים אותו בשבת אלא בגלל שהכינו אותו לכבוד שבת. סבתא
של אשתי ז"ל היתה מכינה עוגיות טעימות מאוד. כששאלו אותה איך זה
יוצא כל כך טעים, אמרה שהיא מוסיפה תבלין הכי חשוב – 'אמור', שזה אהבה בספרדית. כמדומה
שכל אחד חש בהבדל בין מאכל רגיל שמגישים לשולחן, ובין מאכל שהוכן במיוחד בשבילך,
מאכל שאתה אוהב והכינו אותו כדי לשמח אותך. מאכל כזה משביע לא רק את הגוף אלא גם
את הנפש והלב.
הפרשה שלנו אכן מעשית מאוד, אבל נוסף כאן חידוש גדול: מידת האיכות
וההשפעה של המעשה, תלויה בלב. בכוונה וברצון הטוב.
בכך נפתח לנו צוהר לתחומים נוספים בחיים. כשאדם מבין
שיש משקל עצום ללב, הוא יכול להשתדרג באופן בלתי פוסק בכל דבר שהוא עושה.
אנשים חושבים, כותב הראי"ה קוק (אורות
התשובה יד, א), שלחזור בתשובה זה נוגע לאדם שלא שמר תורה ומצוות וכעת הוא מתחיל
לשמור שבת וכשרות. במישור המעשי זה שחור-לבן, האם אני עושה או לא עושה. אבל במישור
הלב, עיקר התשובה הוא לקחת מעשים טובים, שנעשים בקטנות, ולעשות אותם בגדלות. אפשר
לומר 'בוקר טוב' לאשתך או לחבר, כרגיל, ואפשר לומר בהטעמה 'בוקר טוב', עם מבט בורק
בעיניים וחיוך רחב. וזה משפיע אחרת לגמרי על השני. אפשר לזרוק מטבע או שטר לעני,
ואפשר כמו שאמרו חז"ל (בבא בתרא) לתת עם חיוך ולאחל לו דברים טובים – וזה
הבדל עצום בנתינה. וכן בכל עזרה, ונתינת סוכר או ביצים לשכן.
נסיים בעדות של האריז"ל על עצמו, במה זכה למדרגות גבוהות כ"כ של
קדושה ורוח הקודש. האם הוא שמר יותר מצוות מאיתנו? לא. בגלל התמדתו בתורה? ישנם
הרבה גדולי ישראל שמתמידים יומם ולילה בתורה ולא זכו למדרגתו. התשובה שלו היא –
שכל מצוה ומצוה שעשה, כמו שכולנו עושים, הוא עשה מתוך שמחה וטוב לבב עצומים. הוא
שש עליה כעל כל הון ונתן את כל לבו בתוכה. לכן זכה לכך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה