ב"ה, אייר תשע"א
האם עליי לקלף
אמה על אמה בדירתי השכורה / הקנויה
זכר לחורבן?
הרב יוני דון-יחייא
הדברים כתובים בקיצור נמרץ כדי לא להאריך
להרחבה של המקורות ודעות הפוסקים, ניתן לקרוא את הקובץ
המורחב
[פורסם בהרחבה גם ב"תחומין" כרך ל"א]
ברכה
גדולה מביא אדם לביתו הפרטי כשהוא מחבר אותו לבית ה' – בית המקדש. ישנה עדות של רבי
חיים פלאג'י (מועד-לכל-חי י, צה):
"שכל
בית שיש בו אמה על אמה כשיעור, כנגד הפתח כדינו... אז אותו הבית נכון וקיים עד
העולם, וכל הדרים עליה".
א.
תיקנו חכמים לעשות זכר לחורבן ביהמ"ק
בקירות ביתו (ב"ב ס:, וכן פסקו הרמב"ם תעניות ה, יב, ושו"ע
או"ח סי' תקס)[1].
ב.
דין שוכר: פסק הפמ"ג שהשוכר מגוי חייב לשייר אמה כשהוא מסייד את הדירה.
א"כ גם גם שוכר מחוייב בתקנה. וכ"פ שע"ת, שו"ת משנה הלכות (ה,
עא), הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, מועדים, פ"ל), ספר אשרי האיש (ח"ג עמ'
תצד) בשם הגרי"ש אלישיב, והגר"א נבנצל (ירושלים במועדיה עמ' רלה).
לעו"ז באג"מ (או"ח ג, פו) מדייק
ממש"כ בברייתא "סד אדם את ביתו", שהחיוב חל רק על דירה שבבעלותו.
ולכן יכול השוכר לחזור ולסייד מבלי לשייר. לענ"ד כך משמע גם מלשון ברייתא א'
"לקח חצר" - משמע דווקא הקונה, ולא השוכר. ובמעשה נסים (ג, קי) דייק
הרב נסים הכהן מהלשון "שאין בונים" (לשון הרמב"ם והשו"ע) שרק הבונה
מחוייב לבנות באופן הזה, ולא השוכר.
כיון שדין זה הוא מתקנת חכמים נראה שלמעשה ניתן
להקל (כדברי הרדב"ז ב, תרמ, הגור אריה יהודא או"ח ל"ג והאג"מ
שם, לגבי מחלוקות בתקנה זו). הדבר יהושע (ב, עג) כתב שניתן להקל במקום שיש ספק כיון
שבכל דיני אבלות הכלל הוא שהלכה כדברי המיקל (מו"ק יח, א). וכן כתבו לי הגר"ד
ליאור (תשובתו נדפסה בשו"ת דבר חברון ג, שצז) והגר"מ מאזוז שליט"א.
והמחמיר כדעת כמה מגדולי הפוסקים, תע"ב. אולם, לגבי שוכר הנכנס לדירה מסויידת ועומדת, כתב
בשו"ת אבני ישפה (א, קטז) שאם בעל הבית אינו מרשה לשוכר לקלף את הסיד, שוב אין
הוא רשאי לעשות כך; יתרה מזו – אם בגין הקילוף ייאלץ השוכר לסייד את הבית בעת עזיבת
הדירה, ויש בכך הפסד מרובה, ניתן לסמוך על הרדב"ז (להלן סע' ד) שמכיון שלא עשה
איסור בעצמו, לא חייבוהו. וסיים בשו"ת הנ"ל שהסכים עמו הגרי"ש אלישיב
שליט"א.
ג.
דין בית שאינו דר בו: באג"מ הנ"ל שב ומדייק מהמילה "ביתו" שבברייתות
שהחיוב חל דווקא על בית שדר בו, כמו בחיוב מזוזה הנלמד מהכתוב "ביתך".
ולכן קבלן שמסייד א"צ לשייר אמה. גם הגר"א נבנצל שליט"א (שם) כתב שזוהי
חובתו של הגר בבית, שישים עיניו ויזכור את החורבן, אך לא של הקבלן שבנה את הבית.
לדברי האג"מ, לא רק שהקבלן פטור, אלא כאשר כבר
סייד, לא חייב הקונה לקלוף, כיון שהדירה נותרת בחזקתה (ע"פ הכתוב בברייתא א'
"לקח חצר מסוידת, הרי זו בחזקתה"). אמנם יש לחלק בין סוגי הקבלנות – אם בשעת
הסיוד כבר שייך הבית לקונה, הרי שהקבלן הוא כפועל שלו, וחייב לשייר אמה. משא"כ
אם הקונה זוכה בדירה רק בגמר כל עבודות הבנין – הקבלן פטור משום שהוא אינו גר בדירה;
והקונה נפטר מכיון שהבית כבר סוייד.
מכל מקום אם הקונה חוזר ומסייד את הדירה, עליו לשייר
אמה, ודינו כאמור בברייתא א': "נפלה - אינו חוזר ובונה אותה".
לאור דברי האג"מ נראה שגם אדם שאינו קבלן, המוכר
או משכיר את ביתו, ולאחר שעזב את ביתו הוא מסיידו בשביל שיקפצו עליו קונים ושוכרים
וכיו"ב – פטור מלשייר אמה. הוא הדין בשוכר שמסייד את הדירה קודם שמחזירה למשכיר,
וכבר עבר דירה למקום אחר, אין הוא צריך לשייר אמה. לכאורה, גם אם כבר עבר שוכר אחר
לגור בדירה, או שהיא הוחזרה לידי בעליה, השוכר שעוזב פטור מלשייר אמה משום שחיובו הוא
כלפי הבעלים, שכאמור, פטור כשאינו דר שם.
לעומת כל האמור, בשו"ת משנה הלכות (ה, עא) פסק
שהדין חל גם על בית שאינו דר בו. וכ"כ הרש"ז גרוסמן ('קובץ על יד' חי"ג)
בשם הגר"נ קרליץ שליט"א. וכ"כ הרה"ג אליעזר מלמד שליט"א
(פניני הלכה א, 233).
כאמור (סע' ב), כיון שדין זה הוא מתקנת חכמים נראה
שלמעשה ניתן להקל. אמנם כתב לי הגר"ד ליאור שליט"א: "ניתן ללכת
לקולא, אם כי נראה שמשום מראית עין יש מקום לנהוג בחסידות, שמי שקונה מקבלן
בכל זאת יקלוף אמה על אמה".
ד.
דין בית שסוייד באיסור: דייק הב"ח מתוס', שאם באיסור לא שיירו אמה,
חייב הקונה לקלוף אמה. וכך פסק המג"א, הובא בבה"ט, במ"ב ובכה"ח.
וכן נקטו הגר"מ אליהו זצ"ל (שם) והגר"א נבנצל שליט"א (במכתבו אלי).
וכן מובא בספר ארחות רבנו (ב, קמז) בשם החזו"א.
לפי המג"א הטעם שהקונה בית הרי הוא בחזקתו,
שאנו תולים שהמוכר היהודי רכש את הבית מגוי והסיוד נעשה בהיתר. ספק אם הנחה זו קיימת
בימינו, כאשר דין שיור אמה על אמה אינו ידוע לכולם.
אולם הרדב"ז (ב, תרמ) פירש ע"פ לשון הרמב"ם
שהברייתא, שסתמה דבריה, עוסקת גם בחצר שנבנתה באיסור, ואעפ"כ הקלו חכמים לקיימה
כפי שהיא, כיון שהקונה לא עשה איסור בעצמו.
גם בהלכה זו כתב לי הגר"ד ליאור שליט"א
שיש מקום להקל. ובפרט לאור מה שאמרו לי מו"ר הג"ר יהושע בן-מאיר והג"ר
אברהם כלאב שליט"א שלא נהגו לקלף בית שכבר סוייד. עם זאת המחמיר לחוש
למג"א ומ"ב שהתקבלו בתפוצות ישראל, תבוא עליו ההברכה.
ה.
חיוב בתים בימינו: דנו גדולי האחרונים מדוע רבים אינם נוהגים
לשייר אמה (עי' שע"ת). יש שכתבו שמכיון שמערבים חול בסיד, דבר הגורם להכהייה
של הצבע הלבן, אין חיוב לשייר אמה, כמובא בברייתא השניה בגמ'. אולם בצבע המקובל
כיום (כגון טמבור או יעקובי) נמסר לי ממומחים שאין חול, ועוד שהוא נראה לבן ואין
בו הכהייה ניכרת. ויש שניסו ללמד זכות מסיבות נוספות (עי' בפסקי תשובות).
לענ"ד אין הסבר שמניח את הדעת מעיקר הדין,
ועל כן המסייד בית שדר בו, וקנוי לו, עליו לשייר אמה (לגבי מקרים אחרים עי' לעיל שניתן
להקל).
בית שחייב בשיור, אין די בהצבת תמונה
של הכותל וכד', אלא צריך לשייר בקיר עצמו (עי' מ"ב לגבי צביעה שחור).
אגב נעיר, שכתב הגר"א נבנצל שליט"א (ירושלים
במועדיה, עמ' רלה) שגם קראוון מסוייד חייב בשיור.
ו.
צבע שאינו לבן: הגר"ד ליאור שליט"א מחדש שגזרו דווקא
על צבע לבן, כיון שביהמ"ק היה צבעו לבן ומסתבר שגזרו בצבע שדומה להיכל. לכן
צבע בז' וכדומה פטור משיור. אולם בשו"ת התעוררות תשובה (א, קסד) כתב שגזרו גם
בצבעים אחרים. וכן הורו מו"ר הג"ר יהושע בן-מאיר שליט"א ובעל שו"ת
חבל נחלתו. וכן מסתבר לענ"ד.
ז.
באיזו שכבה יש לשייר? מדינא, די לשייר בשכבה העליונה של הצבע כך
שיראו את הטיח הבהיר שתחתיו. לפי הב"ח (שהוזכרה דעתו במ"ב) יש להוריד גם
את הטיח הבהיר, כך שיראו את הטיח הכהה יותר שתחתיו. בכל אופן, א"צ להגיע ללבנים
עצמם.
ח.
מקום השיור: לכתחילה יש לשייר את האמה מול הפתח, ככתוב
בגמרא (מ"ב). אם לא ניתן, ישייר בקיר שבו הפתח עצמו (פמ"ג). אך כאשר יש צורך,
ישייר במקום בולט אחר בבית, אבל שם עליו לשייר מעט יותר מאשר אמה על אמה (ע"פ
מהרש"ם ועוד).
ט.
הסתרת האמה: הגר"א נבנצל שליט"א (שם) לומד
מהמ"ב שאין להסתיר את האמה על אמה. לעו"ז מובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א
שניתן להסתיר את האמה המשויירת באמצעות רהיט אלא שאין להניח בכוונה תחילה את האמה במקום
שיהיה מוסתר (ספר הבית פי"ט). למעשה, נראה שניתן להקל רק אם יש הכרח בדבר.
י.
ציורי קיר: הברייתא הראשונה אוסרת לעשות ציורים על הקיר.
וה"ה לטפט צבעוני (כה"ח). נחלקו הראשונים בדין זה: לרמב"ם, שפסק
כמותו השו"ע, האיסור קיים גם אם משייר אמה על אמה. לטור, אם משייר אמה על אמה
מותר לעשות ציורים. המג"א והמ"ב כתבו שנהגו להקל כטור. גם הספרדים יכולים
להקל בזה, כמש"כ הילקוט יוסף (שובע שמחות ח"א) בשם כה"ח, שגם עדות
הספרדים נהגו למעשה כטור. ונראה שכן הוא גם מכוח דברי מחה"ש (שהובאו
בבה"ל תקנא, ב) שכאשר יש טיט מתחת לסיד, גם הרמב"ם מיקל.
"כל המתאבל על ירושלים – זוכה ורואה בשמחתה" (בבא
בתרא ס, ב)
[1] שלוש ברייתות עוסקות בדין זה (בסוגריים
ע"פ פירושו של הרשב"ם):
(א) אין מסיידין... ואין מפייחין
(צורות של מיני צבעונים) בזמן הזה. לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת – הרי זו בחזקתה; נפלה – אינו חוזר ובונה אותה.
(ב) לא
יסוד אדם את ביתו בסיד, ואם עירב בו חול או
תבן – מותר (שמכהה לבנונו). רבי יהודה אומר: עירב בו
חול... אסור, תבן – מותר.
(ג) כשחרב הבית בשניה רבו פרושין בישראל... נטפל להן ר' יהושע אמר להן... כך
אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה? אמר רב יוסף: אמה על אמה. אמר רב חסדא: כנגד הפתח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה