האם יש עולם הבא אחרי החיים ברחם?

המשל הנפלא של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי בספרו "גשר החיים" (תחילת חלק ג'):

 

אילו היה האדם בעת היותו עובר מקופל במעי אמו, כשראשו בין ברכיו, פיו סתום ואוכל דרך טבורו מן המוכן לו, אילו היה אז בירחי הקדם שלו במדרגת 'ההתפתחות' של בני אדם עלי אדמות - אין כל ספק שהיה רואה אז את כל העולם ומלואו רק כחלל הבטן.

ותקופתו ההיא שהיתה לו אז משוכה וארוכה מאוד, היתה בעיניו תקופת כל החיים 'הארוכים' של האדם. עולם יותר רחב מן חלל הבטן לא היה יכול לתאר.

וכששני אחים תאומים בהיותם עוברים בבטן היו חוקרים ושואלים זה לזה 'מה יהא עמהם אחרי צאתם מרחם'? בשום אופן לא היו מקבלים מושג כל שהוא מכל העומד להתרחש איתם ומכל אשר תראינה עיניהם ותשמענה אוזניהם פה על האדמה.

וכשנתאר בנפשנו ששני האחים התאומים, אחד מהם מאמין במסורת של עתידות החיים של אחר היציאה מהבטן, והשני ה'משכיל' איננו מאמין אלא רק במה ששכלו משיג ואין לפניו אלא 'העולם הזה' שאותו מרגיש. היו מתווכחים ומתנגחים בהשקפתם העתידית לא פחות מכל אותה ההתנגשות בחיי אדם עלי אדמות בין הצד המאמין שאין חידלון לאדם (גם וביחוד לעתידו) לבין הצד הכופר שמדמה שאין לאדם אלא עולמו העכשוי.

וכאשר יגיד האח המאמין את אשר קיבל בקבלה שבצאתם מרחם יוולדו לחיים חדשים יותר מרווחים, ויספר את אשר מקובלו לו במסורה: שיאכלו אחרי כן דרך פה, ויראו למרחוק דרך עיניים, וישמעו דרך אוזנים, רגליהם רגל ישרה, ובקומה זקופה ילכו מרחקים על כדור ארץ גדול, בו ימים ונהרות וכו', מצמיח ומגדל, וממעל לו רקיע וצבא השמים וכו' וכו' - הלא האחר השני, שאיננו מאמין אלא במה שהוא משיג, כמה ילעג 'לתם' המספר דברים שאין להם שחר, ויאמר לו: רק פתי יאמין להמון דברים ושטויות והבלים כאלה שאין השכל מבינם.

ובכל מה שיוסיף 'המאמין' לספר מכל התכונה הרבתי שיראו בעולם הזה - כך יוסיף אחיו 'המשכיל', להתל בו ולשחק ממנו.

ומה לפי דעתך אתה, אח מתמשכל - שואל לו המאמין - יהיה איתנו לכשנצא מהבטן?

הדבר פשוט ומובן מעצמו: לכשיפתח חלל עולמנו נתנתק מכאן, המקום בו אתה אוכל ושותה מן המוכן, הרי תיפול אל התהום שממנו לא תשוב עוד והיית כלא היה - משיב לו המשכיל בפשטות.

עודם מדברים, ותיבקע אדמת הבטן. ה'תם' התחיל להתחלק. נשמט ונפל החוצה. האח הנשאר בבטן מזדעזע ל'אסון' שקרה לאחיו, ומתייפח עליו מרה: הוי אחי, איכה? איך נפלת שדוד. תומתך ותקוותך 'שזוהי חבלי לידה' - היתה בעוכרך לבלי להתאמץ ולהאחז שלא תשמט תהומה.

בעוד שהאחד מילל לאובדן אחיו - הגיע לאוזניו קול הבכי של הנופל בגיחו מרחם, והתחלחל לקול ילל אחיו. ויאמר: 'אוי' זה היה גינוחו האחרון בצאת נפשו... ובה בעת שבצד האחד בבטן ילל ואנחה על מות האח – בצד האחר, בבית הילוד, הילולא וחינגא: ההורים הקרובים שמחים וצוהלים: "מזל טוב מזל טוב, ילד יולד, בן ניתן לנו!".

וכשם שהמציאות מראה שחיי ימי העיבור הם אמנם רק מעבר לחיים יותר רחבים ומרהיבים - כך, וביותר, גם החיים הזמניים על האדמה אינם גם הם אלא מעבר לחיים יותר רחבים ומזהירים, שאין מושג למו בחיי האדם הכלוא במסגרת גוייה פעוטה בהשגה מצומצמת.

ואם גדול הפער בין "עולם הבטן" לבין "עולמנו הזה", גדול פי הרבה יותר, ללא שיעור, ההפרש בין עולמנו הזה לבין העולם הבא, אשר תמצא הנשמה לכשתצא ממסגרתה.

* תודה רבה לאיילה סויסה, ה׳ ישמרה ויברך אותה, שהביאה בפנינו את המשל הנפלא.