הדרכות לניחום אבלים[1]
הרב יוני דון-יחייא
הדברים כתובים בלשון זכר אך מיועדים בשווה
גם לנשים
1. אין כללים. אבלות היא דבר
רגיש מאין כמוהו. אין אפשרות לשרטט כללי ברזל איך לנהוג אלא העיקר הוא להיות אכפתי
ורגיש כלפי האבלים ומשפחתם. עם זאת, יש מקום לתת כיוונים שיכולים לסייע למי שנמצא,
לא עלינו, בשעת משבר כזו. שנשמע ונבשר בעזרת ה' בשורות טובות.
2. שיתוף אחרים. כאשר אתה מקבל
הודעה אודות לוויה או שבעה, אנא סייע להפיץ את המידע לעוד מעגלי מנחמים, שיוכלו
לחזק ולעטוף את האבל ברגעיו הקשים.
3.
הצעת עזרה. אם יש לך
אפשרות, שאל את המשפחה במה אפשר לעזור: בהבאת כסאות, אוכל וכדומה. אם לאבל יש
ילדים קטנים, אפשר להציע לקחת אותם לגן שעשועים או לשחק איתם.
4.
עזרה באוכל ושתיה. יש נוהגים להביא
לבית האבל אוכל ושתיה. זה מצוין ומביע אכפתיות, אך כדאי לבדוק מראש עם בן משפחה אם
אין כפילויות מוגזמות. אפשר גם לבדוק אם הכשרות תואמת את צורכי האבלים.
5. שעות ביקור. נהגו כיום לנחם
בכל ימי השבעה, גם בשלושת הימים הראשונים. אין לבוא בשעות לילה מאוחרות, האבל זקוק
למנוחה. לגבי שעות הצהריים כדאי לברר עם הקרובים אם האבלים יושבים בשעה זו או שהם
נחים.
שעה מומלצת לניחום, למי שיכול, היא בבוקר; בשעות אלה יש פחות אנשים
והניחום משמעותי ואישי יותר.
נכון לשים לב במהלך הניחום למצבו של האבל, ואם נראה שברצונו לאכול או
לנוח, יש לסיים את הניחום וללכת. ניתן אף לעודדו לכך כדי שירגיש נוח לפרוש לזמן
מה.
6.
ניחום אבלים בשבת. משתדלים לנחם
את האבלים בימות החול. אך אם האבל זקוק לך, או שאין לך זמן אחר לנחם, מצוה לנחם בשבת
(מ"ב רפז, א). הנוסח של
הניחום בשבת: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא".
7.
בין מנחה לערבית. אם ברצונך לנחם
את האבל ולא רק להתפלל איתו, קח בחשבון שמנחה + שיעור + ערבית אורכים כשעה. תוכל לנחם
לפני מנחה, או להישאר לנחם אחרי ערבית.
8. האבל פותח בדברים. האבל סוער מאוד
מבחינה נפשית. הוא זקוק לביקור שלך, אך גם זקוק לזמן עם עצמו. נסה לבחון את
תחושותיו לפני שאתה מתחיל לדבר עמו. אם תתחיל את ביקורך בהתבוננות, שפת הגוף שלו
תספר לך הרבה. ההלכה קובעת (שו"ע
יו"ד שעו, א) שאין מתחילים לדבר עם האבל עד שהוא
פותח בדיבור.
מצד שני, גם אנחה או רמיזה מצד האבל כלפי המנחמים יכולה להספיק כדי
להתחיל בשיחה. ואם נראה שהאבל אינו מכיר את ההדרכה של חז"ל והוא מעונין
שהמנחמים ידברו עמו – יכול המנחם לפתוח בדברים.
מי שמרגיש נבוך ואינו יודע מה לומר לאבל, עליו לדעת שעצם ההגעה לניחום
מביעה השתתפות בצער ומיטיבה עם האבל. גם אם יצאת מהשבעה ולא דיברת, קיימת את
המצווה. לניחום יש ערך גדול ביותר וכדאי להתגבר על אי הנעימות והבושה, אם ישנם,
ולהגיע.
9. סיפורים ושבחים על הנפטר. מצוה
לספר על מעשיו הטובים של הנפטר (עי' שו"ע
שמד, א). אם יש לך סיפור או זיכרון אישי הקשורים
למנוח, הם עשויים להיות תרומה משמעותית למשפחת הנפטר. אם תוכל, כתוב לאבלים
זכרונות והבא להם. הם כמהים לסיפורים הללו. כל פרט שנראה לך קטן, למשפחה הוא חשוב
מאוד. אין לומר דבר רע על הנפטר ואין מקום לדברי תוכחה שיעציבו את האבלים.
לא מתאים להרבות בדיבור בצד עם מנחמים אחרים. המטרה היא לדבר עם
האבלים או להקשיב להם. השבעה גם אינה מיועדת לסיפורים אישיים של המנחם על צרותיו
ואבלותו. כמו כן אין לפתוח בשיחה ארוכה עם האבל על ענייני חולין כגון על מקום
עבודתו.
10. חיבוק. ניחום אינו רק במילים. חיבוק של אדם
קרוב יכול להיות משמעותי הרבה יותר ממילים. אך נכון לחוש מתי חיבוק יתקבל
כמלאכותי, למשל באדם שאינו במעגל קרוב לאבל.
11. בכי. אם עולה רצון לבכות בניחום, אין לחשוש
שזה יכביד על האבל. הבכי של המנחם עשוי לתרום לאבל, שזקוק לבכי, ויוצר עבורו מצע
רגשי המאפשר לו להצטרף לבכי בלא לחוש מבוכה.
12. ניחום בטלפון. אם אין אפשרות
לנחם פיזית, אפשר לטלפן ולנחם במילים ספורות. יש אנשים נבוכים שאינם יודעים מה
לומר; אמירה פשוטה כגון "אני כל כך מצטער לשמוע", מנחמת ומגלה שותפות. שיחת
טלפון ארוכה היא לרוב טירדה עבור המנוחם שנמצא עם אנשים אחרים.
כדאי לשקול כתיבת מכתב או דוא"ל המנוסחים בהרבה רגש (שליחת מסרון
לענ"ד פחות מתאימה למצב קשה שכזה). דברים כתובים יוכלו להיקרא בנחת על ידי
האבל כשיהיה פנוי וגם להישמר באלבום הזיכרון של האבל.
13. נוסח הניחום. ישנם שלושה
מנהגים וכולם טובים. אצל הספרדים: "מן השמים תנוחמו". אצל התימנים:
"תנוחמו מן השמים". ואצל האשכנזים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי
ציון וירושלים" (ויש שמוסיפים: "ולא תוסיפו לדאבה עוד").
חכמים הדריכו שלא לומר לאבל "מה אפשר לעשות" או "אי
אפשר לשנות את המציאות" וכד', שהרי זה כגידוף שאין מקבלים את גזרותיו של ה' יתברך
(רמ"א שעו, ב).
יש מילות פרידה שאינן מתאימות. למשל המילים המחנכות: "אתה חייב
להיות חזק, למען המשפחה" וכו'. או מילים שגורמות לייאוש: "זה נורא! מה תעשו
עכשיו?". או לומר להורה שכול לא-עלינו:
"טוב שיש לכם ילדים
אחרים"; "לא נורא, אחיו יתחתן ויקרא על שמו" וכד'. מילים אלה, לא
רק שאינן מנחמות, אלא לרוב מקשות. מוצע להשתמש בנוסח הנזכר שנהוג מדורי דורות.
אין אומרים את המילה "שלום" לאבל, לא בתחילת השיחה ולא בסופה (שו"ע שפה, א). שלום הוא לשון
שלמות, והאבל אינו במצב של שלום.
14. סעודה בתום השבעה. בעדות המזרח
נהוג לערוך סעודה בערב האחרון של השבעה. כמשתתף, רצוי להקפיד שהאוירה בסעודה תתאים
למציאות של האבלות ולא תיהפך למפגש משפחתי או חברתי רגיל. הדבר עלול לתסכל את
האבלים.
15. ניחום אחרי השבעה. יש חשיבות לנחם
גם לאחר השבעה, ובפרט למי שלא הספיק בשבעה. אפשר לנחם עד השלושים, ועל אב ואם עד
תום השנה (שו"ע שפה, ב). מבחינה מסוימת יש ערך דווקא לניחום כזה שמגיע אחרי סיום השבעה, כאשר
אנשים אינם מבקרים יותר והאבל עדיין צריך להתמודד עם אבידתו.
שיהיו בשורות טובות ושמחות לכולנו ולכל עם ישראל!
[1] אני מודה לר' צחי פנטון
ור' יוסף פריאל על דבריהם המחכימים בנושא. נעזרתי בהם
רבות בהדרכות הכתובות כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה