שמירת הלשון בישיבות פדגוגיות

שמירת הלשון בישיבות פדגוגיות

הרב יוני דון-יחייא

 

נועד לנשים וגברים בשווה ומטעמי נוחות נכתב בלשון זכר

המקורות המוזכרים בסוגריים הם מהספר "חפץ חיים" ומשבעת התנאים שמתירים לשון הרע לתועלת (לה"ר י, ב).

 

א.    מה המטרה של ישיבות פדגוגיות?

להיטיב לתלמידים! לסייע לכל תלמיד, ולכיתה ככלל, להצליח.

אין לומר גנאי שאין בו תועלת, גם על ילד מתחת לגיל מצוות (לה"ר ח, ג; רכילות ז, א). מצד שני, חובה לומר דברים שליליים שיש בהם תועלת.

לכן נכון להזכיר בתחילת כל ישיבת מורים שמטרת כולנו בעיסוקינו בחינוך היא להועיל, והמקום לדיבורים שליליים נובע מהרצון להועיל (לה"ר ד, י; ט, ג). ולכן יש להיזהר מלעשות צחוק על סיפורים לא נעימים שנאמרים על תלמידים.

ב.     איך אומרים משהו שלילי על תלמיד?

חשוב להפעיל שיקול דעת לפני שמדברים בגנות תלמיד, ולבחור ניסוח מתאים (לה"ר י, טו). אין להוסיף אפילו מילה אחת של הגזמה שאינה מדוייקת: "הוא ממש מתחצף"; "היא מעתיקה המון" וכד'. גם הוספת המילה "מאוד" על תכונה שלילית, עלולה להפוך ל"הוצאת שם רע" (התנאי הרביעי).

ג.      באיזה פורום נכון לשתף במידע שלילי על תלמיד?

נכון לשמור ככל הניתן על כבודו של התלמיד, ולמעט בהיקף האנשים שנחשפים לחסרונותיו. מורה שצריך לדווח על התנהגות שלילית, או זקוק לעצה כיצד לסייע לתלמיד, ישוחח מראש 'בארבע עיניים' עם הדמות הרלוונטית – המחנך, היועצת או המנהל, והם יחליטו אם נחוץ לשתף את כלל המורים (התנאי השישי).

ד.     האם מותר לספר דבר ששמעתי ולא ראיתי בעצמי?

עדיף לספר רק דבר שראיתי בעצמי (התנאי הראשון). אך ניתן לספר גם דבר ששמעתי מאדם אחר, בתנאי שיודגש שלא ראיתי בעצמי, ולכן הדברים יילקחו בערבון מוגבל (עי' במ"ח לה"ר ד, מג).

ה.    האם הכרחי לדבר עם התלמיד לפני דיווח עליו?

כן. מצוי שאירוע מוצא מהקשרו הנכון, והכרחי ללבן אירוע בעייתי ישירות עם התלמיד, ולנסות לפתור את הבעיה איתו לפני שמספרים לאחרים. וכן לגבי הורה שהתנהלותו בעייתית, ראשית יש לדבר איתו ישירות לפני שמדברים עליו (התנאי השלישי).

ו.       כיצד אהיה מדוייקת בדיבור על תלמידה?

לפני שמספרים דברי גנאי יש לבחון את המקרה ביחס למצבו הכללי של התלמיד. למשל, יש מקום להבחין בין מקרה חד פעמי, שפעמים רבות אין צורך לספר עליו ולהשחיר את דמותו של התלמיד, ובין תופעה קבועה שמצריכה התייחסות (לה"ר ד, ג-ה).

בנוסף, יש להבחין הבחנה ברורה בין עובדות לפרשנות. יש לבדוק עם עצמך אם הפרשנות שלך נראית נכונה / מובהקת (התנאי השני). למשל תלמיד שהיכה את חברו, האם זו היתה הגנה עצמית או אלימות?

כשמספרים על התלמיד בפני אחרים יש להתחיל מעובדות, ולהדגיש כאשר עוברים לפרשנות אישית (עי' ח"ח 'השיעור היומי' עמ' צב; עי' במ"ח לה"ר ד, כד; י, יח).

 

ז.      לעיתים אני פגוע מהתנהגות של תלמיד כלפיי.

גם זה קורה, ואין לספר לכלל המורים על התנהגות שפגעה בך או הכעיסה אותך, כשאין בכך תועלת ממשית. דיבור גנאי ממניעים אישיים אסור מן התורה. לשון הרע הותר דווקא כאשר מטרת המספר להועיל  לתלמיד (התנאי החמישי; לה"ר י, יא).

פעמים רבות ההתנהגות הפוגעת של התלמיד נובעת מקושי שלו עם עצמו, והוא משליך את הקושי על המורה. זה יכול לעזור למורה לא לקחת ללב.

ח.    איך ליצור תמונה מאוזנת של תלמיד בעייתי?

מורה שמספר על התנהגות שלילית של תלמיד, ראוי שיאמר עליו גם דברים חיוביים, כדי ליצור תמונה אמיתית ושלמה על התלמיד (עי' לה"ר י, יד). בפרט אם יש בכך כדי להועיל לאחרים. למשל, אם מורה מספר על חוויה חיובית שהיתה עם תלמיד שנחשב לקשה, ובאיזה אופן הצליח לדבר אל לבו – הדבר עשוי לחזק מורים שהתייאשו מתלמיד זה.

בכלל, חשוב לספר על תכונות האופי החיוביות של התלמידים ומעשיהם הטובים (ועי' לה"ר ט, א-ב).

ט.    אני מתלבט אם לשתף את המורים במצב משפחתי קשה של התלמיד.

חובה לספר על קושי של תלמיד, שיוכל לסייע למורים להבין את שורש התנהגותו, להתחשב בו יותר, להיות רגישים כלפיו ולהביע חום. למשל, מצב כלכלי קשה בבית, גירושין או בעיות של קשב וריכוז.

י.       מה עם חסיון מידע?

היועצת והמחנך נחשפים למידע אישי על התלמיד ומשפחתו, כגון: אבחונים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים, מידע פלילי ומידע מלשכת הרווחה. לכלל המורים אין תועלת בידיעת פרטי הפרטים. לכן אם יש צורך לספר, יש לבחור בניסוח כללי שיביא לתועלת, בלי לרדת לפרטים.

מורה שבידו מידע חשוב שמגיע מחוץ לכותלי בית הספר, כגון שהוא שכן של התלמיד, ימסרהו במידת הצורך למחנך או ליועצת והם יחליטו אם נחוץ לשתף את כלל המורים.

יא.  כאשר אני שומעת דברים שליליים על תלמיד, זה יוצר אצלי אחר כך מבט שלילי עליו. מה עושים?

להתאמץ שלא לקבל כל דבר ששומעים כעובדות. על מקרים כאלה התורה בחוכמתה דורשת להשתמש במידת הספקנות. לזכור שכל דיבור נובע מנקודת מבט סוביקטיבית וחלקית של המספר, ואין לקבלם כאמת אוביקטיבית. להשאיר מקום בלב לספק (לה"ר ו, א-ג). בפרט אם איננו מכירים את הרקע המלא של התלמיד ואת השתלשלות האירועים שהובילה למעשיו.

באופן מעשי, אין לשנות לרעה את היחס לתלמיד בעקבות דברים ששומעים, אלא לפעול על-פיהם רק במה שנוגע לטובת התלמיד (לה"ר ו, א; ו, י).

יב.  מדברים בישיבה פדגוגית גם על תלמידים שאיני מלמד. מותר לי לשמוע?

באופן עקרוני, צריכים להיות נוכחים רק מורים שמלמדים את התלמיד שעליו דנים. אולם לעיתים הדבר אינו מעשי, כגון בתיכון כשיש לכל כיתה הקבצות ומגמות שונות. במקרה כזה, אם אין למורה יכולת להועיל לדיון מנסיונו החינוכי, יתעסק בדברים אחרים וימעט ככל יכולתו להקשיב לדיון.

יג.    מותר לספר לבן הזוג דברים שליליים ששמעתי על תלמידים?

אין להדליף דברים שנאמרו בישיבות מורים. יש בכך איסור רכילות ולשון הרע (רכילות א, ב וע"ש במ"ח ג). המעוניין לשתף / להתייעץ עם בן-זוגו או עם רב על תלמיד, לא יאמר את שם התלמיד.

תפילה על שמירת-הלשון

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אֵל רַחוּם וְחַנוּן, שֶׁתְּזַכֵּנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לִשְׁמוֹר פִּינוּ וּלְשׁוֹנֶנוּ מִלָּשׁוֹן-הָרָע וּרְכִילוּת וּמִקַּבָּלָתָם. וְנִזָּהֵר מִלְדַבֵּר וּמִלִשְמֹעַ אֲפִלוּ עַל אִישׁ יְחִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן מִלְדַבֵּר עַל כְּלַל יִשְׂרָאֵל אוֹ עַל חֵלֶק מֵהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן מִלְּהִתְרַעֵם עַל מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְנִזָּהֵר מִלְּדַבֵּר וּמִלִשְמֹעַ דִּבְרֵי שֶׁקֶר, חֲנֻפָּה, לֵצָנוּת, מַחֲלֹקֶת, כַּעַס, גַּאֲוָה, אוֹנָאַת-דְּבָרִים, הַלְבָּנַת-פָּנִים, וְכָל דְּבָרִים אֲסוּרִים. וְזַכֵּנוּ שֶׁלֹּא לְדַבֵּר כִּי-אִם דָּבָר הַצָּרִיךְ לְעִנְיָנֵי גוּפֵנוּ אוֹ נַפְשְׁנוּ. וְשֶׁיִּהְיוּ כָּל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם.