סליחה הרב, אסור או מותר?? מתוך ערב השקה לספר "לימים טובים" במושב הזורעים

 ספרי לימים טובים על הלכות החגים רואה אור בימים אלה. לפרטים ולרכישה לחץ כאן.

ספר חדש! "לימים טובים" על כל מעגל השנה

לחצו כאן והספר בדרך אליכם

טעימה מהספר:

סימני ראש השנה מתחילים מתמר או מתפוח? / הרחבה לספר "לימים טובים"

סימני ראש השנה מתחילים מתמר או מתפוח?

 

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 34

לרכישת הספר לחצו כאן

באיזה סימן פותחים את סדרת הסימנים בליל ראש השנה? יש כאלה שבתמר. אבל יש רבים שנהגו בתפוח בדבש. כן כתב כבר הטור שרגילים להתחיל בתפוח בדבש. וכן כתב המשנה ברורה (תקפג, ג). וכן הוא בסידור של הראי"ה עולת ראיה.

כדי להבין את שני המנהגים נפנה לדיני ברכות: המשנה בברכות (מ, ב) מביאה מחלוקת: לרבי יהודה מקדימים מין שבעה לשאר דברים, וחכמים אומרים שאיזה שירצה יברך עליו. ראו ב"בירור הלכה" שם סיכום של הסוגיה, ונביא את הדברים בתימצות.

בגמרא (מא, א) נחלקו האמוראים אם מחלוקת התנאים הנ"ל היא דווקא כשאוכל שני פירות שאחד מהם משבעת המינים אבל כשאוכל פרי וירק, איזה שירצה יקדים (עולא). או שגם כשאוכל ירק ופרי עליו להקדים לפי רבי יהודה את שבעת המינים.

הראשונים נחלקו אם הלכה כרבי יהודה (רא"ש ועוד) או כחכמים (רמב"ם ועוד). וכן נחלקו כאיזה מהאמוראים הנ"ל נפסקה הלכה.

ועוד נחלקו בדעת חכמים שאמרו שאיזה שירצה יברך, אם כוונתם לאיזה שירצה, או שכוונתם למי שחביב עליו יותר.

ועוד נחלקו אם 'חביב' הוא מה שחביב עליו באופן קבוע בדרך כלל (רא"ש) או לפי מה שחביב עליו ברגע זה שאוכל אף שבדרך כלל אינו חביב (בית יוסף מפרש כן ברמב"ם).

למעשה, השולחן ערוך מביא כדעה עיקרית את רבי יהודה שיקדים את שבעת המינים. אבל דווקא כשאוכל שני פירות, ואילו בירק ופרי איזה שירצה יקדים.

אומנם האחרונים (בית חדש, מגן אברהם ומשנה ברורה) אומרים שעדיף שיברך על מה שחביב. הטורי זהב סבור שאין הכרעה ברורה במחלוקת זו, ולכן יכול לעשות כמי שרוצה.

לגבי הגדרת 'חביב', השולחן ערוך מביא כדעה עיקרית שמדובר במה שחביב עליו באופן קבוע. הטורי זהב אומר גם כאן שיכול לעשות כמי שרוצה במחלוקת זאת. וכן נראה מהמשנה ברורה.

לגבי הסימנים של ראש השנה, יוצא לפי פשט השולחן ערוך שצריך להקדים את התמר כי הוא משבעת המינים. ולכן יש נוהגים לפתוח בו. הנוהגים לפתוח בתפוח בדבש יסברו כטורי זהב, שאפשר לעשות כרמב"ם להקדים את מה שחביב עליו, ועוד יסברו כרמב"ם שחביב אינו מה שתמיד חביב אלא מה שחביב עכשיו, ובליל ראש השנה התפוח חביב יותר. כדי להבין זאת נביא כמה הסברים מה מיוחד בתפוח.

 

מה מיוחד בתפוח בדבש שפותחים דווקא בו?

בגלל שהוא מתוק? לאו דווקא, כי תלוי באיזה תפוח מדובר, וגם דומה שהתמר מתוק ממנו. אגב, יש מי שהתפלא שבראש השנה אוכלים דווקא דבש, משום שדבש מסמל מבחינה פנימית את מדת הדין, ובראש השנה צריך רחמים, ולכן כתב שעדיף לאכול תפוח בסוכר! אבל בספר לקט היושר (ראיתיו במקראי קודש הררי, ראש השנה עמ' רכז) הסביר שהדבורה היא דין, שהרי היא עוקצת – מענישה. ואילו הדבש היוצא ממנה הינו מתוק. ולכן אוכלים דווקא דבש, כדי שנצא גם אנחנו ממדת הדין למדת הרחמים.

כתב הדרכי משה ס"ק ג: "ומה שלוקחין תפוח כדי לרמוז על שדה תפוחים הידוע [הוסיף כף החיים ס"ק יד: הידוע למקובלים] הנרמז במקרא (בראשית כז כז) ראה ריח בני כריח שדה (תענית כט ב) עכ"ל מהרי"ל".

ובפסקי תשובות הע' 9 הביא בשם אמרי פנחס ש"דבש" בגימטריה "אב הרחמן" שהוא ענין המתקת הדינים.

וטעם נוסף משו"ת זכרון יהודא (ב, רלו) שתפוח פריו קודם לעליו ומרמז לזכות של כנסת ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

 

מי שאין לו את כל הסימנים, כתב כף החיים (תקפג, ו) שיכול לומר את בקשות ה"יהי רצון", אפילו שאינו אוכל ואינו רואה אותם, כיון שיש ערך בבקשת הרחמים כתפילה, גם ללא אכילה.

 

האם לברך ברכת "בורא פרי האדמה" על הסימנים שעשויים מירקות?

יש כלל בהלכות ברכות שהפת פוטרת דברים שבאים מחמת הסעודה. הרבה מהירקות נאכלים כחלק מהסעודה ולכן אין לברך עליהם. אומנם יש ירקות שמקובל לאוכלם כקינוח כגון אבטיח, ועליהם מקובל לברך.

לגבי הסימנים שבליל ראש השנה דנו הפוסקים. בפסקי תשובות הביא הרב שלמה זלמן אוירבך שה"קרא" ודאי אינו מחמת הסעודה ועליו יש לברך.

אומנם בתשובות והנהגות (ב, רסט) מפקפק בזה, דעיקרו תבשיל הוא.

הרב דבליצקי מציע לקחת בננה, תות או אבטיח שבודאי אינם מחמת הסעודה, ולברך עליהם. ולעניות דעתי אין צריך לעשות דבר שלא נהגו אותו ישראל.

למעשה כתבנו בספר לימים טובים עמ' 34 שאין צריך לברך "בורא פרי האדמה", על פי דעת כף החיים ושו"ת תשובות והנהגות, וספק ברכות להקל.

 

שינה בראש השנה - הרחבה לספר לימים טובים

 

שינה בראש השנה

 

הרחבה לדברים שנכתבו בספרי "לימים טובים" עמ' 40

לרכישת הספר לחצו כאן

מתי כדאי להתעורר בבוקר של ראש השנה?

היה חסיד שמרוב הכנות ולחץ לפני יום כיפור בקושי ישן, ואחרי ערבית של יום כיפור הלך לישון והתעורר לתפילת נעילה. החל קם ורוקד. לתמיהת חבריו אמר שהוא זוכה ללכת לנעילה... כך הם חסידים, שמחים בכל מצב ומחפשים רק את הטוב.

הרמ"א בדרכי משה מביא ירושלמי מאוד מענין על זה. וכך כותב הדרכי משה תקפג, ב:

"בירושלמי דראש השנה איתא האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה" (תרגום: מי שישן בראש השנה, ישן מזלו). יש לפעמים מקורות מפחידים כאלה, וזהו אחד מהם...

 

מה ההסבר לדברי הירושלמי?

נראה שזה קשור לענין שנאמר רק על ראש השנה. זהו יום הדין, ובו יפתח ספר הזכרונות, ויכתב מי לחיים ומי לא ח"ו. אבל במקורות רבים רואים עקרון נוסף. נציג אותו דרך ההסבר הקצר והקולע של מהרח"ו (רבי חיים ויטאל), תלמידו הראשי של האריז"ל: אמרו חכמים החכם עיניו בראשו. והכוונה היא שאדם חכם יודע להתמקד ולהשקיע בראש של כל דבר, כלומר בהתחלה. ההתחלה קובעת הרבה מההמשך, ואם נתחיל על רגל ימין, זה פתח להצלחה בהמשך השנה. כשפוגשים אדם חדש, נוצר רושם ראשוני כלפיו. אם המפגש הראשון היה חיובי, זה פתח להמשך יחסים טובים. אם המפגש הראשון היה עכור מאיזו סיבה, יידרש מאמץ מיוחד בהמשך כדי לתקן את הרושם הראשוני ולבסס יחסים טובים. כלומר מה שקורה ב-48 שעות של ראש השנה, משליך על המאורעות של כל שאר השנה. יש שעשו חישובים ואמרו שכל שעה בראש השנה היא בערך שבוע בשנה הבאה עלינו לטובה.

זה אחד ההסברים למנהג שכולנו מכירים, לאכול סימנים בליל ראש השנה. כי כל דבר שנעשה כאן, פותח איזה נתיב להמשך השנה. ולכן כתב המשנה ברורה (תקפג, ה): "והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים".

לכן גם לענין שינה – אם תחילת השינה נפתחת בתרדמה, בעצלות, זה פתח לא טוב לשנה.

נחזור לירושלמי. האמת היא שהפוסקים מעירים שהם חיפשו דף אחר דף בירושלמי ולא מצאו איפה זה כתוב שם, למשל ערוך השולחן ויביע אומר המובאים להלן. ויש לדעת שיש כמה וכמה דברים שהראשונים מביאים בשם הירושלמי ולפנינו אינו נמצא, וכנראה שהיתה להם גירסה קצת אחרת בירושלמי.

בכל אופן, הרמ"א מביא את זה בשו"ע: "נוהגים שלא לישון ביום ראש השנה, ומנהג נכון הוא".

כאשר הרמ"א כותב 'נוהגים' הפוסקים מתייחסים אל זה ברצינות רבה, יותר מדעה שמביא הרמ"א בלי להוסיף שנוהגים כן. כי אם זו דעת הרמ"א בלבד, אז אפילו שהרמ"א התקבל על האשכנזים – לעיתים באו פוסקים רבים וחלקו עליו. אבל אם זה מנהג שהשתרש והתקבל – קשה מאוד לבטל מנהג מבוסס.

בפסקי תשובות כותב בשם המטה אפרים ראש סימן תקפד, שהשמש היה עובר ליד הבתים ומעיר את כולם שעה לפני הנץ החמה, כלומר כבר בעלות השחר! ואפילו ילדים שהגיעו לחינוך היו מתעוררים!

אני לא ראיתי מעודי שמש שעובר ומעיר את כולם... ונראה שכיום אין מנהג ברור בזה, וראיה לדבר – רוב הציבור בארץ לא מתפלל ותיקין בראש השנה. אז כנראה שאין "חיוב" מכוח מנהג. ובכל זאת, אם יש ירושלמי כזה משמעותי, עלינו לברר מה הגדרים בזה והאם מומלץ לעשות כן.

לגבי עדות המזרח, אומנם השו"ע לא ציין כלל את הירושלמי הזה, לא בבית יוסף ולא בשולחן ערוך (ואולי לא היה בירושלמי שלפניו). אבל הפוסקים הספרדים כן מביאים זאת. וכן כתב בילקוט יוסף על פי כף החיים והבן איש חי:

"נוהגים שלא לישן בראש השנה. ונכון להתגבר ולהשכים קום על כל פנים עם הנץ החמה, ולהתכונן לתפלה בכוונה כראוי".

 

מהם הגדרים במנהג זה שלא לישון בראש השנה?

א.    הכוונה לשינה ביום ולא בלילה, כמו שראינו לעיל בשם המטה אפרים. השאלה העיקרית היא אם צריך לקום מוקדם בבוקר, ובאיזו שעה בבוקר.

ב.    נחלקו הפוסקים אם הכוונה היא כבר מעלות השחר או מהנץ החמה (ראו פסקי תשובות). 'הנץ החמה' זה הזריחה. זמן עלות השחר, יש אומרים שהוא 72 דקות לפני הזריחה, ויש אומרים שעה וחצי. הזריחה בראש השנה יוצאת לא פעם באיזור 6:15 (לפי שעון קיץ). ואם כן עלות השחר זה בערך בחמש, ויש אומרים ברבע לחמש.

ג.     הבה נרגיע מעט את הלחץ – ראיתי שתי סיבות להקל: בקונטרס אחד לראש השנה נכתב בשם הרב יוסף שלום אלישיב, שפעם היו רגילים כולם כדבר שבשיגרה לקום לפני הנץ החמה, ולכן מי שבכל זאת נשאר לישון, נחשב כ'דמיך'. אך כיום שהתאחרה שעת הקימה – ניתן לקום גם אחר כך.

בהליכות שלמה (ח"ב א, כג) בשם הרב שלמה זלמן אוירבך (וראיתי שמציינים גם לספר 'ועלהו לא יבול', עמ' רט-רי) שלא נהגו להשכים לפני עלות השחר או הנץ החמה. שכל שישן כדרכו ביום הרי זה נמשך אחרי שינת הלילה. ולא אמרו 'דמיך' אלא בשוכב לישון אחרי שכבר היה ער במהלך היום. ונראה לפרש ששינה כזו במהלך היום מבטאת עצירת הפעילות והעשייה שנחוצה בראש השנה.

ד.    קולא נוספת ראיתי שמובאת בשם הרב חיים קנייבסקי שיש בעיה דווקא אם הולך לישון. אך אם נרדם מאיליו, או שרק מניח ראשו על הסטנדר – אינו בכלל זה.

ה.   ויש אומרים שדברי הירושלמי נאמרו רק ביום הראשון של ראש השנה, ולא ביום השני.

למעשה, הרוצה להדר יכול לקום לותיקין. ובמקום שאין ותיקין אפשר ללמוד תורה לפני התפילה, או משניות של מסכת ראש השנה, או ספר תהלים (שיש נוהגים לגמור את כולו כפי שהביא המשנה ברורה). אך מן הדין אין חיוב.

ונראה שצריך לשקול רווח מול הפסד בדבר זה. שאם אדם יתאמץ לקום בראש השנה מוקדם, אך בגלל זה לא יתרכז כראוי בתפילה, וזו ממילא תפילה ארוכה יותר מהרגיל – אז יצא שכרו בהפסדו. כשיש לנו ענין סגולי שעומד מול דבר בסיסי – ההכרעה בדרך כלל תהיה לשמור קודם כל על הבסיס – להתפלל כראוי, בפרט בראש השנה שהוא יום הדין, מאשר להצליח לקום בשש ואחר כך 'לרחף' בתפילה. במיוחד בתקיעות שופר צריך להיות מרוכז ועירני שזהו עיקרו של היום מדאורייתא (וראו להלן בשם הרב אוירבך).

כמו כן יש לשקול אם זה יפגע במידות, שאחרי התפילה אדם יחזור לביתו עצבני בגלל העייפות – שזה בודאי ובודאי לא שווה את הקימה המוקדמת.

 

מה היחס לשינה אחר הצהריים?

הפוסקים, וביניהם המשנה ברורה, מביאים מהאריז"ל שאחרי חצות אפשר לישון, משום שהמלאך כבר התעורר על ידי התפילות והתקיעות. וסיים המשנה ברורה שעדיף אחרי הסעודה אם אפשר ללמוד או לומר תהילים. וזה שלא כדעת המטה אפרים שהוזכר בפסקי תשובות שסובר שהאר"י היה במדרגה מיוחדת, אך לשאר האנשים נכון שלא לישון כל היום.

הרב שלמה זלמן אוירבך (שם, סע' כד) מוסיף שאם השינה נחוצה לאדם כדי שיכוון בתפילותיו, אין לו להימנע משינה, ומה שאמרו חז"ל לא לישון זה דווקא בישן סתם, ולא בכגון זה.

הפוסקים מאזנים את הענין הזה על פי השכל הישר: כתב המשנה ברורה וכן פוסקים נוספים "ויושב בטל כישן דמי". ולכן אם אדם רוצה לזכות לסגולה שיאיר מזלו ולכן הוא נשאר ער, מסתובב בחוץ עם חברים ואולי יגיע קצת לרכילות וכד' – עדיף בודאי שילך לישון אחר הצהריים מאשר שיוסיף לעצמו עוונות ביום הדין שנחתם בו דינו.

 

מקורות לעיון

דרכי משה תקפג, ב

בירושלמי דראש השנה איתא האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולכן נזהרים שלא לישן בראש השנה:

 

ערוך השולחן אורח חיים סימן תקצז, ב

... וגם יש שאין ישנים ביום א' דר"ה ע"פ הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ולא ידענו איפה נמצא זה הירושלמי והאריז"ל לא חשש לזה [ואמר דאחר תקיעות ואחר חצות כבר נמתקו הדינים]:

 

שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן פא

הערות על ספר "מועד לכל חי" להגר"ח פלאג'י זצ"ל...

טז) סי' טו אות ל. בימי תשובה לא יישן ביום וכו'. אינו מחוור, שהרי לא כתב כן הרמ"א (ס"ס תקפג) אלא לגבי ר"ה, מפני שהוא יום הדין, ולכן אמרו בירושלמי דר"ה האי מאן דדמיך (שישן) בריש שתא דמיך מזליה. [ולא נמצא בירושלמי שלפנינו. וע' בשו"ת אהל משה צווייג ח"ב (סי' עב). וע"ע בשו"ת בית אפרים (חאו"ח סי' יח) ד"ה באות. ובמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאו"ח סי' ג אות ו)]. ואפילו בראש השנה עצמו כתב בשער הכוונות (דף צ ע"א) שאין זה אלא עד חצי היום ומאז ואילך יכולים לישן, וסיים, ואני ראיתי למו"ר ז"ל שאחר חצי היום של ר"ה שכב על מטתו וישן. ע"ש. וע"ע בכף החיים (סי' תקפג ס"ק לו) שזהו אפי' ביום הראשון של ר"ה. והבו דלא להוסיף עלה לגבי שאר עשרת ימי תשובה. ואין להאריך.

 

מחצית השקל על שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג סעיף ב

(ו) שלא כו'. שכבר נתעורר כו' והיושב בטל כו'. דמה שנהגו שלא לישן הוא על פי הירושלמי שכתב מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. ר"ל, אם האדם עוסק בדברי תורה או תפלה, מעורר למלאך שלו למעלה להתפלל עליו, מה שאין כן כשישן. אם כן גם בהיותו ער ובטל אינו מעורר המלאך:

 

ילקוט יוסף מועדים דברים שנוהגים לאכול בליל ראש השנה והנהגת ר"ה

י. נוהגים שלא לישן בראש השנה. ונכון להתגבר ולהשכים קום על כל פנים עם הנץ החמה, ולהתכונן לתפלה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישן אחר האכילה, מותר לישן אחר חצות היום, בין ביום הראשון של ראש השנה, בין ביום השני של ראש השנה. וכל היושב בטל כישן דמי.

 

ובהערות שם:

טז. איתא בירושלמי, האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה (הישן בראש השנה ישן מזלו). והובא בהרמ"א בדרכי משה ובהגה ס"ס תקפג וכן בזוהר הקדוש וז"ב (דף קפט ע"א) ויקרב אליו רב החובל, דא יצר הטוב דאיהו מנהיג כלא, ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך וכו', דלאו שעתא הוא למידמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך וכו', ע"ש. ובשער הכוונות מתבאר שאחר חצות היום יכולים לישן, וכתב שם (ד"צ ע"א) ואני זוכר שראיתי להאר"י ז"ל שאחר חצי היום שכב על מטתו וישן. והובאו דבריו בכף החיים (סי' תקפג ס"ק לו) ובבן איש חי. ובגיליון הספר מצאתי כתוב בכתב יד של אאמו"ר הראש"ל שליט"א, וזה לשונו: "ושלא כמ"ש בס' נזירות שמשון סי' תקפב, שע"פ האר"י שהתקיעות למתק הדינין ומצותן כל היום, לכן אין לישן כל היום ע"ש ואינו מוכרח. על כן

 

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים הנהגות יום ראש השנה

ג. מנהג טוב שלא לישן ביום ראש השנה, שכן נאמר בשם הירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה. ואם ראשו כבד עליו, יישן מעט, אחר חצות היום, לנוח קימעא, כדי שיתחזק לעבודת השי"ת. [בן איש חי פרשת נצבים אות יא, כף החיים סימן תקפד אות לח ואות טל. ילקוט יוסף מועדים עמוד לג, ספר חזון עובדיה על ימים נוראים עמוד קפג]

 

עבודת ישראל דברים לראש השנה

איתא בירושלמי מאן דנים בראש השנה מזליה ניים. וכתב האריז"ל דהיינו עד אחר התקיעות ותפילת מוסף שאז נתעורר המלאך עיין שם, והובא במגן אברהם בהלכות ראש השנה (סימן תקפג ס"ק ו) עיין שם. ויש לנו לתת טעם מפני מה השינה מותרת בליל ראש השנה ומאי שנא ביום דאסור עד אחר המוסף, כיון שיום קדוש הוא מבואו דהיינו מצאת הכוכבים בלילה שלפניו. ונראה כי בלילה מותר, כי לילה הוא סוד המלכות כנודע, ואין בה סוד בחינת שינה בראש השנה, אדרבה היא מאירה ביתר שאת שהקב"ה מגלה עוז מלכותו ויושב על כסא המשפט לדון בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ומכיון שאין בה בחינת שינה מותר לישן. אבל ביום שהוא בחינת הנהגה מדה במדה שהארכנו בו לעיל ונקרא זעיר אנפין כנודע, והוא הבחינה אשר אלהי ישראל יקרא, ועל זה אנו דנין בראש השנה וכל הקיטגוריא שמה ושערוריה בצבא מרום ורוצים להסתיר קדושת היוצר ברוך הוא שלא יתנהג על פי עבודתינו ולא יקרא אלהינו מלכנו כמו שכתבתי לעיל, לכן אנחנו מתעוררים למטה בשופר ובתפילות ובפרט בתשובה לקבל עבודתו מהיום והלאה לאהבה וליראה את שמו, וכן בשאר המדות עד שיוסר התלונה והקטרוג מעלינו וישוב למלוך עלינו על ידי מדותיו הנעימים. ולכן קודם התעוררות בשופר ובמוסף נקרא הענין שאמר המן אלהיהם של אלו ישן הוא (אסתר רבה ז, יב), כלומר הבחינה הזאת שהוא אלהי ישראל היא בבחינת שינה אשר על זה ערוך כל דברי הריבות והמשפטים במרום. לכן אסור לישן בראש השנה עד התעוררות המלאך כמו שכתב האר"י ז"ל שמתעורר ומתגלה בחינת אלהי ישראל:

 

דף על הדף כתובות דף יז עמוד ב

...כתב בשו"ת דברי יציב (חו"מ סי' פה): מעודי תמהתי שכלה תנמנם בעת יציאתה וחכמים יקראו משום זה הינומא. וכתב: אך דברי חכמים אמיתין ומאירין, לפי מה דאיתא בירושלמי האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה, משום שעיקר הכל הוא התחלה, ולהכי התחיל השו"ע בהשכמת הבוקר...

 

האם מותר לפנות בתפילה אל המלאכים או אל צדיקים שנפטרו?

האם מותר לפנות בתפילה אל המלאכים

או אל צדיקים שנפטרו?

 

תפילה אל המלאכים

האם מותר לפנות למלאכים עצמם שיתפללו עלינו, או שאסור לפנות אליהם בדרך תפילה?

היו ויכוחים סוערים בנושא זה. אצל האשכנזים יש פיוט "מכניסי רחמים". בהתחלה אומרים "הכניסו תפילותינו", ובהמשך אומרים: "השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ניתן להבין שזו בקשה מחודשת יותר, שהם עצמם יתפללו עלינו. אך יתכן שזה אותו ענין – שיתפללו וירבו תחינה לה', שיקבל את תפילותינו. בכל אופן, בדרך כלל אין בתפילותינו דברים כאלה.

המהר"ל מפראג (נתיב העבודה פי"ב) מתנגד לכל פנייה של תפילה שאינה אל ה' יתברך. ומה שמותר לבקש מחברו שיתפלל עליו, הוא לבקש טובה וחסד, אך אינו מתפלל אל חבירו. המהר"ל נוטה לשנות את הנוסח ולפנות אל ה' שיתן למלאכים להכניס תפילותינו, ולכן לומר לה': "מכניסי רחמים יכניסו תפילותינו וכו'". אומנם יש שהצדיקו את הנוסח המקובל, ומנהג ישראל תורה הוא. נוכל להבין את המחלוקת דרך הדיון על קברי צדיקים.

 

תפילה על קברי צדיקים

דיון דומה אנו מוצאים כשנמצאים על קברי צדיקים, כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ועוד.

עצם התפילה על קברי צדיקים, יסודה בחז"ל. רש"י כתב בפרשת המרגלים, שכלב הלך להתפלל בחברון במערת המכפלה, להינצל מעצת המרגלים.

הרמ"א (סוף סימן תקפא) כתב בשם הכלבו לגבי ערב ראש השנה, ש"יש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחנות".

כתב על כך המשנה ברורה ס"ק כז: "דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר".

וכן כתבו החיי אדם (קלח, ה) והקיצור שולחן ערוך (קכח, יג) והוסיפו שמי שפונה אל הצדיק שיבקש עליו רחמים, " קרוב הדבר שיהיה בכלל ודורש אל המתים"! ומקור דבריהם במהרי"ל (המובא באליה רבה ס"ק לט ובפרי מגדים כאן).

נראה שההבדל הוא בין פנייה אל הצדיק שיושיעני, לבין פנייה אל הקב"ה, בזכותו של הצדיק.

אומנם יש הרבה שאומרים שמותר לפנות אל הצדיק לבקש שיליץ טוב עליי לפני הקב"ה. וכך פשט הגמרא בתענית (טז, א) לגבי תעניות:

"למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". והמהר"ל הנ"ל דוחה שלא כתוב שאנו פונים אליהם, אלא שעצם המפגש בין החיים והמתים יוצר קישור וחיבור, והם מעצמם מתפללים עלינו כיון שאוהבים אותנו.

גם בספר חסידים (מרגליות) סימן תנ כתב: "... וגם כשמבקשים מהם הם מתפללים על החיים".

וכן כתב ילקוט יוסף (קצוש"ע מהלכות ערב ראש השנה סע' ו): "... ויזהר שלא ישים מגמתו אל המתים, אלא יתפלל שהשם יתברך יתן לנו רחמים בזכותם, ושהנפטרים יהיו מליצי יושר עלינו, ויבקשו רחמים עלינו לפני הקדוש ברוך הוא". 

אומנם נראה לכאורה מהמהרי"ל שהובא במשנה ברורה ובעוד כמה אחרונים שמחמיר בזה, אבל זה לא מפורש בדבריו ולכן איני יודע מה דעתו בעניין. ומלשון הפרי מגדים (אשל אברהם, טז) מדוקדק שהבין שהמהרי"ל מחמיר בזה: "ועיין אליה רבה [ס"ק] ל"ט בשם מהרי"ל הלכות תענית [עמוד ער] דבית הקברות מקום קדוש וטהור, יתכוין שה' יתן לו רחמים בזכות הצדיקים, ואל ישים מגמתו נגד המתים. ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים, משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו".

לעומת זאת, מדברי המשנה ברורה (תקנט, מא) שהביא את לשון הגמרא כפשוטה, "כדי שיבקשו עלינו רחמים", משמע לעניות דעתי שמיקל בזה.

בנוסף, יש הרבה נוסחי תפילות שיש בהן פנייה כזו, וגם ברוב הקהילות שראיתי, כן אומרים בסליחות "מכניסי רחמים".

ונראה שהעיקר הוא לזכור שישועתנו בידי הקב"ה, וגם המלאכים בידו הם, וגם הצדיקים בידו הם, וגם אנחנו בידו. ועל זה אומרים בתפילות "כי לישועתך קיוינו כל היום" – לישועה שלך ולא של מישהו אחר.

אלא שיש שהקפידו להתפלל שבזכות הצדיקים ירחם עלינו ה', ולא לפנות אליהם כלל.

למעשה נראה לעניות דעתי שכל אחד יעשה כמנהגו. וכל מקום שאומרים "מכניסי רחמים", ימשיכו להגיד. [וראו מקורות נוספים בפסקי תשובות תקפא, יב].