העצירה הפועלת
א. הטירדה העולמית
האדם מצוי כל חייו בתזוזה, זורם בשטף החיים. בשנות הילדות עוד קיימת רגיעה, אין עליו אחריות וריחיים אינם מוטלים על צווארו. דא עקא, שבשנים אלה ההתפתחות הנפשית והרוחנית עוד בוסרית, וכאשר הוא גדל ונעשה מוכשר לקלוט תכנים חשובים יותר – הוא כבר עסוק וטרוד, וזמנו אינו בידו.
ה”מסילת ישרים” כותב שהאויב הראשי של האדם, המונעו מלהתקדם ולשים-לב מה הוא “עושה עם עצמו” – אינו היצר-הרע וגם לא התאוות ושאר מרעין בישין. האויב הוא “הטיפול והטירדה העולמית” (פרק ה). “והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר “תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר”. שהיה מתכוון שלא להניח להם רווח כלל לבלתי יתנו לב… בכוח התמדת העבודה הבלתי מפסקת” (פרק ב).
ה”מסילת ישרים” מדבר על חוסר ההתקדמות, כשאין האדם בורר מה חיובי ומה שלילי בחייו, ואינו מנווט את חייו אלא נותן להם לזרום מאליהם. יש להוסיף בעיה נוספת: אף הדברים החיוביים שהאדם למד או חווה במאורעות חייו, מתפספסים לעתים כשאינם נקלטים ונספגים היטב פנימה.
ניתן לחשוב שהדברים אמורים ביחס לאיש-מעשה, הטרוד בעבודה רוב שעות היום, וגם בשעות הפנאי אינו עוצר כדי לחשוב מעט. אולם הנסיון מראה שבעיה קשה זו שמעלה ה”מסילת ישרים” קיימת אצל כל אדם באשר הוא. גם בחור ישיבה השקוד על תלמודו, ואין ספק שהוא עוסק יותר בהבנה של מטרת האדם ומהותו – גם הוא עלול לשקוע במסלול של לימוד עמוס עד כדי כך שאין לו זמן לחשוב על מה שלמד ולחשוף זאת בנפשו. אם תופעה זו מצויה בכל – כנראה שיש לה שורש חזק בתוך האדם, ואינה נובעת רק מסגנון חיים זה או אחר.
ב. החיים דוחפים קדימה
ממה נובעת “הטירדה העולמית” הזאת, התזוזה התמידית של כולם להתקדם?
אפשר שיצר-החיים הטבוע באדם דוחף אותו להתקדם לשלמות תמיד. אמנם כל אדם מגדיר לעצמו מהי שלמות באופן אחר, אך המשותף לכולם הוא שישנה נטיה להתקדמות הנטועה בעומק הנפש. לכן זהו דבר בריא וטבעי שהעולם מצוי בתזוזה בלתי-פוסקת. אדם המשתרך לו לאיטו בחייו הוא בדרך-כלל אדם עייף וחסר כוחות חיים. ואם מדובר על דור שבו הדברים מתקדמים במהירות מסחררת, הטכנולוגיה משתכללת בקצב רצחני, קל-וחומר שהצורך להתפתח חזק ושולט על הכל.
ועדיין, ממה נובע חוסר המחשבה וההתבוננות?
מדוע האדם אינו מפנה לו קצת זמן לחשוב?
מכיוון שהאדם רוצה להתקדם, הוא רואה בכל פסיביות וחוסר-מעש דבר שלילי ובטלנות. קשה לסגל את התפישה שלעתים העצירה דווקא היא שתתן לאדם דחיפה קדימה בחייו. זה נוגד את כל “תיאוריית-החיים”, הסוברת שדבר חסר-תזוזה הוא דבר מת.
סיבה נוספת לחוסר חשיבה היא שהאדם נוטה מטבעו למסגרתיות. נוח לו שהכל “מסודר”. יש לו לו”ז ברור – הוא יודע מה עליו לעשות בבוקר ומתי הוא צריך להתייצב בעבודה.
אמר לי חבר שקל יותר להיות חייל פשוט, אף אם נדרשים למאמצים פיסיים גדולים, מאשר להיות אזרח חופשי עם אחריות רצינית ביחס למשפחה, עבודה וכד”.
החייל יודע מה מוטל עליו ומה לא; אם הגוף שלו סחוט – לפחות לרוח שלו מניחים לשבת בשלווה. קשיים נפשיים, קשים יותר מקשיים גופניים.
לכן כל שינוי קשה על האדם, בין שינוי במקום העבודה או המגורים, ובין שינוי פעוט של הרגלי אכילה או לוח-זמנים. העצירה הנ”ל דורשת מהאדם לעמוד רגע ולחשוב, לשפוט את דרכיו – מה צריך להישאר ומה צריך להיפסק? איזה דברים חסרים בעולמי ועלי להוסיפם? והאדם אינו מעוניין בשינוי ובדין-וחשבון עצמי
ג. מתנה טובה ושבת שמה
פן זה לומדים מהשבת, כדברי הגמרא (שבת י,ב): “”לדעת כי אני ה” מקדשכם”, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, לך והודיעם”.
אכן, השבת היא מתנה טובה, משום שהיא אומרת לאדם: עצור. היא נותנת לאדם פֵתח לעצור ולספוג לתוכו את חוויות השבוע שעבר עליו, ובכך לקבל תוכן חדש שלא יכל להשיג במהלך העשייה היומיומית. ובנוסף היא נותנת לאדם אפשרות לשקול צעדיו לקראת העתיד, איך יֵראה השבוע הבא.
הנקודה הראשונה שהזכרנו, על ספיגת הדברים, קשורה לדברי הרב צבי יהודה. הוא מסביר שיש שתי מטרות לשבת: מנוחה וקדושה (שיחות לבראשית, לך לך, סדרה א).
המנוחה היא הצד האנושי הפשוט, של אגירת כוחות חדשים והתנקות מ”רעלים” המצטברים בגופו ונפשו של האדם. הקדושה היא הרובד הרוחני, שבו האדם נפתח לקדושה שבשבת. דהיינו, השבת אינה רק פאסיביות ואמצעי (מנוחה) לעשייה שתבוא ביום ראשון. אי-העשייה הזו היא מטרה בפני-עצמה, אקטיביות רבה (קדושה) שאי-אפשר להשיג אותה בעשייה הרגילה! מתחדש כאן שאפשר להשיג הרבה (ואולי את העיקר) גם דרך אי-עשייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה