ב"ה, תשע"ז
'מלאכת
מחשבת' ו'דבר שאינו מתכוון'
הרב יוני
דון-יחייא
מבוא
"מלאכת
מחשבת" היא אחת ההגדרות המרכזיות והמרתקות בתחום מלאכות השבת. ישנם כמה
יסודות שנגזרים מעקרון-העל שנקרא "מלאכת מחשבת" ולא נוכל להקיף את כולם.
במאמר
נסביר בקצרה את העקרון של מלאכת מחשבת. לאחר מכן יוקדש רובו של המאמר לדין מרכזי
מאוד – "דבר שאינו מתכוון". דין זה מרכזי הן במסכת שבת והן בחיי היומיום
שלנו הלכה למעשה. נציג בע"ה את ההגדרות המרכזיות בדין זה ונבחן כמה השלכות
מעשיות שלו.
א.
"מלאכת מחשבת אסרה תורה"
המושג
"מלאכת מחשבת" מוזכר פעם אחת בתורה, לגבי עשיית המשכן על-ידי בצלאל (שמות
לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת".
על כך
נאמר במשנה בחגיגה (י, א): "הלכות שבת חגיגות והמעילות - הרי הם
כהררים התלוין בשערה...". ומסבירה הגמרא (שם): "מאי כהררין
התלויין בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא".
רש"י (שם) מסביר שאת היסוד הגדול הזה
בהלכות שבת, למדו חכמים מסמיכות הפרשיות של שבת למשכן:
... וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת
בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן -
אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת.
ישנם
כמה וכמה עקרונות שנלמדו מהיסוד של "מלאכת מחשבת". נראה שאפשר לחלק אותם
לשתי קבוצות:
·
עקרונות בנוגע למחשבת האדם העושה
את המלאכה – "מלאכת מחשבת". כגון "דבר שאינו מתכוון",
"מלאכה שאינה צריכה לגופה" ו"מתעסק".
·
עקרונות בנוגע לאיכות המלאכה
עצמה, כלומר לתוצאה בפועל – "מלאכת מחשבת". כגון
"מקלקל" ו"מלאכה שאינה מתקיימת".
לגבי
חלק מהעקרונות, נחלקו הראשונים אם הם היתרים שנאמרו בכל התורה כולה, או שהם
מיוחדים לדיני שבת בגלל שנחוצה בהם מלאכת מחשבת. עי' למשל בתוס' (יומא לד,
ב). כמו כן, "דבר שאינו מתכוון" נאמר גם לגבי איסורים אחרים בתורה (עי'
למשל שבת מו,ב לגבי איסור כלאים) ודנו המפרשים אם הוא מדין מלאכת מחשבת או
לא (עי' ריטב"א יומא לד, ב; פני יהושע שבת מב, א; אבן האזל
שבת א, ה).
ב. דבר
שאינו מתכוון – הגדרות יסוד
המקרה
הקלאסי שנוהגים להביא בדין זה הוא מהגמרא בשבת (כב, א):
רב אמר: אין הלכה כרבי שמעון בגרירה,
ושמואל אמר: הלכה כרבי שמעון בגרירה. אמר אביי... והלכה כרבי שמעון בגרירה. דתניא:
רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
בפשטות,
מדובר באדם שעושה פעולה מותרת בשבת, ואין ברצונו (=אינו מתכוון) לבצע מלאכה אסורה,
כאשר בפועל ישנו ספק אם תיגרם על-ידו מלאכה. כגון גרירת מטה כסא וספסל באופן שעלול
לגרום לעשיית חריץ בקרקע (תולדת חורש או בונה). האדם יודע שתוצאה זו אפשרית,
אבל אינו רוצה בה ואין זו מטרתו כעת.
באיסור
דאורייתא. מעניין
שהדוגמה הידועה של ספסל, אינה מייצגת את עוצמת ההיתר לפי רבי שמעון, משום שחרישת
קרקע על-ידי ספסל אינה הדרך המקובלת לחרוש ולכן היא נחשבת "כלאחר יד"
ואסורה רק מדרבנן (גמ' שבת מו, ב ורש"י שם). מכל מקום, מסקנת
הגמרא שם שגם באיסור דאורייתא סובר רבי שמעון שאם אינו מתכוון מותר.
כשאפשר
להגיע לתוצאה בלי מלאכה נילווית. גם כאשר מדובר בספסל קטן, שניתן להרימו בידיים במקום לגרור אותו,
מסיקה הגמ' (כט, ב) שמותר לגוררו. כמו בדיני כלאיים, שמותר למוכר ללבוש
עליו את הבגד להראותו לקונה, למרות שהוא יכול להדגים על מקל כמו שהצנועים עושים.
אמנם להלכה יש מחלוקת בדבר בגלל הבדלי גירסאות בגמרא. ראה למשל ברמב"ם
(שבת א, ה) שהתיר בסתמא ולא חילק בזה. לעומת הרמ"ך המובא בכס"מ
שם.
"דבר
שאינו מתכוון" לעומת "מלאכה שאינה צריכה לגופה". קולא נוספת שלא עסקנו בה היא
"מלאכה שאינה צריכה לגופה", שלדעת רבי שמעון אין בה איסור תורה אלא
איסור דרבנן. גם כאן ההיתר נובע ממחשבת האדם. למשל "החופר גומא בשבת, ואין
צריך אלא לעפרה" (חגיגה י, א).
מבלי
להיכנס להגדרות השונות של "אינה צריכה לגופה", נציע בקצרה שההבדל בהגדרה
של שני הדינים הוא: אם האדם עוסק בפעולה מותרת או אסורה. בדבר שאינו
מתכוון, האדם עוסק בפעולת גרירה שאינה מלאכה האסורה בשבת. ואילו במלאכה שאינה
צריכה לגופה, האדם עוסק בחפירה בקרקע, שהיא מלאכה אסורה בשבת. החידוש כאן גדול
יותר לפי רבי שמעון, שלמרות שהאדם עושה מלאכה, מטרתו היא דבר היתר דהיינו
לקיחת עפר, ולא הגומא שנוצרה בקרקע. נראה שלכן ישנו הבדל גם בדין: במשאצל"ג נחלקו
התנאים אם חייב מדאורייתא או אסור מדרבנן (נציין שגם הראשונים נחלקו כמי נפסקה
הלכה). ואילו בדבר שאינו מתכוון נחלקו התנאים אם אסור מדרבנן או שמותר לכתחילה.
ג. פסיק
רישיה
ראינו
שרבי שמעון מתיר דבר שאינו מתכוון. אולם מבואר בכמה מקומות בש"ס שאם הדבר ודאי
שתיגרם גם מלאכה אסורה ואין ספק בדבר, "מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא
ימות" (שבת קג, א). מוכח בגמרא זו שמודה רבי שמעון שיש בפעולה איסור
גמור מדאורייתא.
את
המושג "פסיק רישיה" מסביר רש"י (סוכה לג, ב):
באומר: אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני
רוצה שתמות. דכיון דאי אפשר שלא תמות - כמתכוין חשיב ליה. וכי אמרינן דבר שאין
מתכוין מותר - כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור, כגון, גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד
שלא יתכוין לעשות חריץ, ואף על גב דאיכא למיחש דלמא עביד חריץ, כיון דלא מתכוין
להכי ואפשר לגרירה בלא חריץ, כי עביד נמי חריץ דהוי מלאכה גמורה - לא מיחייב, אבל
היכא דודאי עביד - מודי.
את דעתו
של רבי שמעון ניתן להבין בשני אופנים, כמו שכותב ה"קובץ שיעורים"
(כתובות, יח).
א)
הכוונה היא לאיסור. בדבר שאינו מתכוון, האדם אינו מתכוון
לתוצאה האסורה. אבל בפסיק רישיה, שברור וידוע לאדם שפעולתו תגרום גם לאיסור, יש
לומר שהאדם מתכוון גם למלאכה האסורה.
ב)
הפעולה מוגדרת כאיסור. בדבר שאינו מתכוון פעולת ההיתר ופעולת
האיסור מוגדרות כשתי פעולות שונות: "גרירה" ו"חרישה". אבל
בפסיק רישיה, מכיון שפעולת ההיתר בהכרח גורמת לפעולה של איסור, אין כאן שתי
פעולות שונות. "גרירה" שבהכרח גם חורשת, היא בעצם "חרישה". ולכן
אפילו שכוונת האדם רק לגרור, זה נחשב ככוונה גם לחרישה.
את
ההשלכה להגדרות השונות נראה בדין פסיק רישיה דלא ניחא ליה.
ד. פסיק
רישיה דלא ניחא ליה
בכמה
מקומות בש"ס מבואר שיש הבדל בין פסיק רישיה שהתוצאה האסורה רצויה לאדם, לבין
מקרה שאינה רצויה לו. למשל בגמ' בשבת (קג, א) שהזכרנו לעיל. הגמרא דנה איזו
כמות של עשבים צריך לתלוש האדם כדי שיתחייב במלאכה:
תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד
זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה - כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה
קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן. אטו כולהו לא ליפות את הקרקע נינהו?!
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם
שנו.
אביי אמר: אפילו תימא בשדה דלאו אגם,
וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא
ימות. לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.
הגמרא
שואלת מדוע המתכוון לתלוש עשבים כדי לאוכלם חייב רק אם תלש שיעור משמעותי לאכילה,
מדין מלאכת 'קוצר'. הרי בכל תלישה קטנה יש גם איסור 'חרישה' בכך שמכשיר את אותו
מקום בקרקע לזריעה. התירוץ הראשון הוא שמדובר במקום שאינו שייך לאדם (אגם) ואינו
עומד לזריעה. התירוץ השני הוא שכוונת האדם לצורך אכילה ולא לצורך זריעה. ואף
שבהכרח התלישה מכשירה את הקרקע לזריעה ("פסיק רישיה"), מדובר באדם שתולש
עשבים מהקרקע של חברו. כלומר, ברור לאדם שפעולתו תגרום למלאכת חרישה, אבל הוא אינו
מעוניין בכך מכיוון שאין הקרקע שלו.
הגמרא
אינה מפרשת האם במקרה כזה רבי שמעון מתיר לכתחילה, או שפוטר מאיסור תורה אבל יש
בדבר איסור חכמים. ובכך נחלקו הראשונים.
תוס' (ד"ה לא צריכא) נוקטים שיש
איסור דרבנן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה. וחולקים על בעל הערוך שמתיר
לכתחילה.
ה"קובץ
שיעורים"
(הנ"ל) מסביר שהמחלוקת תלויה בשתי ההבנות שהובאו לעיל:
במחלוקת הערוך ותוס' בפס"ר דלא
ניחא ליה, לכאורה נראה טעם מחלוקת זו דתלוי בטעמא דמודה ר"ש בפס"ר, דיש
לפרש בזה שני טעמים:
א) כגון בנזיר חופף אבל לא סורק
דסריקה היא פסיק רישיה, דיש לומר כיון שיודע דבסריקתו יתלוש שערות מיקרי מכוין
לתלישה, אבל היכא דלא ניחא ליה על כרחך אינו מכוין.
ב) כיון דסריקה היא פס"ר לתלישה
נמצא דתלישה בכלל סריקה, וסגי במה שמכוין לסריקה אף שאינו מכוין לתלישה דהתלישה
נכללת בהסריקה, וא"כ אפילו לא ניחא ליה בתלישה אין לפוטרו משום אינו מתכוין
דהא מתכוין לסריקה ותלישה בכלל סריקה כיון דא"א לזו בלא זו, והיינו דא"צ
כונה לגוף המלאכה אלא סגי במה שמתכוין להמעשה שהמלאכה נכללת בה בהכרח.
לפי
התוספות יוצא שאין שום הבדל בין "ניחא ליה" ל"לא ניחא ליה".
אם כך, מדוע נאמר בגמרא שאין בפעולה כזו איסור דאורייתא לפי רבי שמעון? מסבירים
התוספות (ד"ה בארעא) שיש שיקול אחר לפטור את האדם, משום שזוהי מלאכה שאינה צריכה
לגופה. [ועי' עוד בדברי ה"קובץ שיעורים" שהקשה לפי זה על דין "לא
ניחא ליה" בשאר איסורי התורה].
למעשה, נפסקה הלכה כתוספות ורוב הראשונים
לאסור, ורק בשעת הצורך מצרפים את דעת הערוך להקל. כגון הוצאת בד שספוג ביין מהפתח של
החבית, שבהכרח יגרום ליין להיסחט מהבד, אף שלא ניחא ליה בסחיטה מכיון שהיין נשפך
לרצפה (עי' שו"ע שכ, יח ובה"ל שם; שו"ע רעז,
א; תקכג, ב).
יוצא
שיש ג' רמות בדבר שאינו מתכוון: א) "דבר שאינו מתכוון". כשאולי
לא תיעשה מלאכה אסורה – מותר לכתחילה. ב) "פס"ר דלא ניחא ליה". בטוח
שתיעשה מלאכה אסורה אבל אין לאדם רצון בכך – התוס' ורוב הראשונים אוסרים מדרבנן.
ג)
"פס"ר
דניחא ליה". בטוח שתיעשה מלאכה אסורה והאדם רוצה גם בתוצאה של האיסור – אסור
מדאורייתא.
ה. ספק
פסיק רישיה
האם יש
הבדל בין ספק עתידי – אם ביחד עם גרירת הספסל גם תיחרש הקרקע, ובין ספק על העבר
– כגון שלא ידוע לאדם אם נכנסו זבובים לקופסה קטנה, כך שבסגירת התיבה הוא יצוד
אותם?
הט"ז (שטז, ג) נוקט שאין הבדל בין המקרים,
ומותר במקרה כזה לסגור את התיבה. אולם רע"א (על השו"ע יו"ד
פז, ו) נוקט שלפי הרמ"א, ספק על העבר נחשב כ"פסיק רישיה". גם הבאור
הלכה (שטז, ג) כותב שמסברא ספק על העבר הוא ככל ספק דאורייתא שאזלינן לחומרא;
אלא שהבה"ל מביא ראיה לט"ז מהרמב"ן (שבת מא, ב), ואכן במ"ב
(ס"ק טז) הביא להלכה את דברי הט"ז.
מה יסוד
המחלוקת? ר' שמואל רוזובסקי (שיעורי ר' שמואל לסנה', דף פ"ה, אות
תמ"א והלאה) תולה מחלוקת זו בשני הצדדים דלעיל בהבנת פסיק רישיה (ההדגשות
שלי, י.ד.):
... נראה דתלוי בביאור הדין דפס"ר,
אם הטעם הוא משום דכיון דברור [וידוע] דע"י פסיקת הראש ימות, להכי חשיב כמתכוין
על נטילת נשמה, דידיעתו דיש בזה נטילת נשמה משוי לי' כמתכוין על נטילת נשמה. או דנימא
דכיון דמוכרח [במציאות] דע"י פסיקת הראש ימות, ממילא הכוונה על פסיקת הראש עצמה
חשיבא כוונה על נטילת נשמה, דהרי בפסיקה מונח ממילא הנטילת-נשמה...
ובזה תלוי דין הנ"ל היכא דהספק הוא
בלשעבר, דאי נימא דהידיעה משוי לי' כמתכוין, א"כ כשהדבר הוא ספק,
אפי' הספק הוא בלשעבר וכגון בסגירת התיבה או במחתה תחת הקדרה, הרי סו"ס אין
כאן ידיעה שתהיה צידה... וממילא דחשיב אינו-מתכוין על הצידה...
אולם אי נימא דכל דהוי פס"ר,
לא צריך כלל כוונה על הנטילת נשמה, אלא הכוונה על הפסיקה עצמה הוי כוונה על הנטילת
נשמה, א"כ אפילו כשיש ספק בלעבר, אבל מ"מ כיון דהמציאות היא שהיו זבובים
בהתיבה... ממילא כשנתכוין על סגירת התיבה... זה גופא הוי כוונה על צידה... והו"ל
ספק איסור ככל ספיקא דאיסורא.
ר'
שמואל מסביר שאם פסיק רישיה הוא דין בכוונת האדם, שמתכוון לאיסור, אזי
במקרה של ספק בידיעה שלו, אין כוונתו לאיסור. אך אם פסיק רישיה מגדיר את הפעולה
כפעולת איסור, מכיון שבהכרח היא גורמת גם לאיסור, אזי הספק אצל האדם אינו משנה.
הספק הוא אם יש זבובים בתיבה ואז פעולת הסגירה נחשבת גם כצידה, או שאין זבובים
בתיבה ואז הסגירה אינה נחשבת לצידה. וזהו ספק ככל ספק דאורייתא שצריך להחמיר בו[1].
אמנם
נראה להעיר שאין התאמה בין דברי ה"קובץ שיעורים" ובין ר' שמואל. משום
שהקוב"ש הסביר על פי החקירה הזו את מחלוקת התוס' והערוך. לפי תוס' זהו דין
בהגדרת הפעולה (ולא בכוונת האדם), וכך נפסק להלכה. אם כן הט"ז והרע"א
צריכים להסתדר שניהם עם דעת התוס'. ואילו לפי
ר' שמואל, הט"ז הגדיר פס"ר כדין בכוונת האדם (ולא בפעולה). לכן יש לומר
שר' שמואל יסביר באופן אחר את מחלוקת התוס' והערוך. והקוב"ש יסביר באופן אחר
את דעת הט"ז.
להלכה, הזכרנו שהמ"ב סמך על
הט"ז. אך יש לציין שמדובר שם באיסור דרבנן של צידת זבוב (שאין במינו ניצוד).
מכל מקום, ישנם כמה אחרונים שפסקו כט"ז, כגון השש"כ (מבוא א, טז) והילקוט יוסף
(כללים בהלכות שבת, סע' יא).
מקרר
שלא יודעים אם סגרו את הנורה שבתוכו. לכאורה השאלה אם מותר לפתוח את דלת המקרר, תלויה
במחלוקת הנ"ל, וכתבנו שאפשר להקל כדעת הט"ז. ואכן השש"כ (י,
טו) כותב שיש מקום להקל כדעת הט"ז, ושיש מחמירים וחולקים על הט"ז.
אמנם
יתכן שישנם שני הבדלים בין תיבה עם זבובים לבין נורה שבמקרר:
א)
בהערה מ"ה הביא השש"כ דברי הגרש"ז
אויערבך שאולי במקרר יש להחמיר משום שמעמידים את הנורה על חזקתה שהיתה
דולקת לפני שבת. ואפשר להסביר שהטעם שלא הכריע שאסור אלא רק התלבט בכך, משום שאם בכל
שבת ושבת זוכר לכבות הנורה, מסתמא גם הפעם כיבה.
ב)
עד כה התייחסנו אל פתיחת המקרר והדלקת
הנורה כשתי פעולות – "פתיחה" ו"הדלקה". עפ"ז אמרנו שיש
כאן ספק פסיק רישיה. אמנם הגרש"ז אויערבך התלבט (במקומות אחרים
בשש"כ: פ"י הע' מח ופל"ב הע' קכז) אם נכון להגדיר כך. מכיוון
שבאופן קבוע ומתוכנן סגירת הדלת מכבה את הנורה, ופתיחתה מדליקה את הנורה, וזו הדרך
היחידה שרגילים להפעיל את הנורה, יתכן שפתיחת הדלת נחשבת ל"מדליק
בידיים". כלומר, פתיחת הדלת היא כמו לחיצה על מתג חשמל. לפי זה אין מקום לדון
בגדרי דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיה.
ו. פסיק
רישיה באיסור דרבנן
מכיון
שהארכנו עד כה, מכאן ואילך נקצר ונביא רק את שיטות הפוסקים, ומקרים שונים שתלויים
בדינים אלה.
האם
אסרו חכמים פסיק רישיה באיסור דרבנן, כשם שבמלאכה דאורייתא יש בכך איסור גמור?
נחלקו בכך ראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים.
תרומת
הדשן (סי'
סד) הקל בכך ע"פ המהר"ם מרוטנבורג, והמגן אברהם (שיד, ה) אסר
ודחה את ראיות תה"ד.
המ"ב (שיד, יא) כותב שהרמ"א
מחמיר בפס"ר בדרבנן, ומביא שגדולי האחרונים אסרו. אך בשו"ת
יביע אומר (או"ח ד, לד אות לב) הכריע להקל בשעת הצורך.
פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. כאשר
מצטרפים שני צדדים להקל: מדובר באיסור דרבנן וגם לא ניחא ליה באיסור – מצינו שהרבה
אחרונים הקלו. זאת על פי התוס' (שבת קג, א) שכתבו שמותר למעט את ענבי ההדס משום
שלא ניחא ליה וגם הוא איסור דרבנן. ראה בדוגמאות להלן. אמנם המ"ב מיקל
רק בתרי דרבנן (שעה"צ שטז, יח בשם הפמ"ג). וכן פסק
השש"כ (מבוא פ"א הע' נה) והביא שהמ"ב מיקל גם במקום הצורך או
צער או במקום מצוה.
ז. דוגמאות מעשיות[2]
לצאת משטח שיש בו עין אלקטרונית, וביציאתו יכבה
האור. כגון בשירותים של בתי מלון מסוימים. האם מותר לאדם לצאת? כיבוי נורה
הוא כדין גחלת של מתכת, שאיסור כיבויה מדרבנן. ולא ניחא ליה בכיבוי כי אין החשמל
והנורה שלו, שיחוס על בזבוז החשמל. אם כן זה תלוי במחלוקת לגבי פס"ר דלא ניחא
ליה בדרבנן. שהמ"ב מחמיר והגר"ע יוסף מיקל.
ואכן השש"כ (לב, מג) שמחמיר גם הוא, הצריך
לחפש כל מיני אפשרויות כדי למנוע את הכיבוי, וכשאין אפשרות כזו כתב ש"יש מקום
להקל" אם יש זמן רב עד מוצ"ש וקשה לו מאוד להישאר.
[במקרה שהחשמל נכבה כמה דקות לאחר שיוצא
מהחדר, ולא באופן מיידי, עי' בשו"ת מנחת אשר (א, לב)].
פתיחת דלת המקרר גורמת
לאויר חם להיכנס למקרר, ועלולה לגרום להפעלת המנוע. דנו האחרונים אם להתיר זאת. בשו"ת
מנחת שלמה (א, י אות ז) התיר משום שאפילו אם הוא פסיק רישיה, לא ניחא ליה כי
אינו רוצה בכניסת החום, וגם תרי דרבנן: כלאחר יד, וגם עצם הפעלת המנוע היא איסור
דרבנן.
הליכה עם נעליים שיש להן דוגמא בסוליה,
ומציירת ע"ג החול – כתב בשו"ת יביע אומר (או"ח ה, כח) שהוא פס"ר
דלא ניחא ליה, בתרי דרבנן: כתב שאינו מתקיים, וכלאחר יד. ולכן מותר.
רחיצת הזקן בשבת אם יש
חשש שיסחוט את הזקן לאחר רחיצתו. כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח א,
קלג) שסחיטת שיער אסורה מדרבנן, ומכיון שגם אם בטעות יסחוט, המים שנסחטים מהשיער נשפכים
לכיור, הוא פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן, שמותר.
מחיקת אותיות שעל גבי עוגה. הרמ"א (שמ,
ג) אסר. אולם הדגול מרבבה התיר משום שהוא פס"ר בכמה דרבנן: מחיקה שלא
ע"מ לכתוב, כלאחר יד ומקלקל. לאור זאת, נראה מהרמ"א כאן שהחמיר מאוד גם
בפס"ר באיסורי דרבנן. המ"ב (ס"ק יז) מיקל בתנאי שאינו חותך
את האותיות אלא הם נמחקות בפיו כדרך אכילה.
ויש לעיין מדוע לא הזכיר המ"ב שלא ניחא ליה
(כלומר 'לא אכפת ליה', ובמקומות אחרים כגון בבה"ל (שכח, ג) מיקל בו המ"ב
כמו ב'לא ניחא ליה'). והרי גם המ"ב מיקל בלא ניחא ליה בתרי דרבנן כמו שהבאנו
לעיל.
אכילת קרחונים עם אותיות (פופאייס). בחלק
מהקרחונים הללו יש אותיות לכל אורך העטיפה, וכשאוכלים מוחקים את האותיות. נראה לענ"ד
שמותר מאותן סיבות שהתיר המ"ב אכילת עוגה שיש עליה אותיות בדרך אכילתה. וכאן
עדיף, שודאי לא ניחא ליה (ולא רק לא אכפת ליה), כי לא בריא לאכול מהדיו והכיתוב
שעל העטיפה.
[1] ואם תשאל מה שונה תיבה מספסל
לפי שיטה זו? כשם שבתיבה חסרון ידיעה של האדם אם יש שם זבובים, גורם לכך שאינו
יודע אם יש כאן צידה. כך בספסל, חסרון ידיעה של האדם כמה רכה האדמה וכמה כבד
הספסל, גורמים לכך שאינו יודע אם יש כאן חרישה.
נראה
שההבדל הוא אם הספק על הפעולה או על המציאות. בספסל הספק הוא על פעולת
הגרירה, אם תוביל גם לחרישה. ומכיון שאין דרך פשוטה לברר את הספק, 'אין לדיין
אלא מה שעיניו רואות' וע"פ ההלכה נחשב הדבר לספק בפעולה, ומותר מדין דבר
שאינו מתכוון (עי' גם במנח"ש א, י לגבי זה). לעומת זאת בתיבה, אין שום
ספק לגבי פעולת הסגירה של התיבה; בין אם יש זבובים או לאו, הפעולה עצמה היא בדיוק
אותה פעולה. הספק אם תהיה צידה, תלוי במציאות של הזבובים: האם ישנם זבובים
בתיבה או לא. אם ישנם זבובים, הפעולה היא בודאות פעולת צידה, ואם אין זבובים,
הפעולה בודאות אינה צידה.
[2] תודה לרב עזריה אריאל.
נעזרתי בדוגמאות הרבות שכתב במאמרו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה