“שרגא בטיהרא מאי אהני” / לחנוכה
אם נחלק את השנה לשני חלקים מרכזיים – קיץ וחורף, נגלה דבר מעניין. כל מועדי התורה ממלאים רק את החלק הקייצי, מפסח שבא באביב, דרך שבועות, רה”ש ויו”כ, ועד סוכות שבו מתחילים להזכיר גבורות גשמים. אח”כ יש חצי שנה שבה אין כלום. רק במהלך הדורות נוספו שני מועדים מדרבנן, ושניהם בחורף – חנוכה ופורים. ולא מקרה הוא.
מועדי החורף באו מתוך מאבק. לכאורה, לולא אותו מאבק עם המן ועם היוונים – לא היו מתחדשים חגים אלה. משא”כ חגי התורה שבאו מסיבות עצמיות, ממהלך של בניית האומה. ולמרות שפסח קשור למאבק וליצ”מ – הוא כולו אלוקי. כבר לאברהם אע”ה הובטח שתהיה גלות, שהוכנה מלכתחילה כ”כור הברזל” (דברים ד, כ) לבניית האומה. והקב”ה, הוא שגאל, באופן ניסי מובהק, ‘אני ולא מלאך’. לכן חגים אלה הם קייציים, מלאים באור וקדושה. ניתן לקבל מהם כוחות כאלה שימשיכו לכל החורף החשוך.
חנוכה בא מתוך מאבק, וכאמור, יכל היה לכאורה שלא להיות. אולם הרב זצ”ל חוזר במקומות רבים על היסוד שהרוע בעולם, גורם בסופו של דבר לחשיפת טוב גדול יותר. וכך יוצא שבעל-כורחו של הרע, ובאינו מתכוון – הוא עצמו מוביל אל הטוב[1].
מה ‘הועילו’ לנו היוונים? הם גרמו לנו שנחשוף אנו, במעשינו, ‘מלמטה’ – את האור הגנוז בנו. ואכן אחד המושגים הקשורים לחנוכה הוא “אור“. בנרות המקדש, נרות החנוכה ועוד[2]. אך יש להקדים ולשאול מה פירוש המושג ‘אור’? ובתור תלמידי הישיבה הק’, השאלה מקבלת משנה תוקף: מדוע נקראו הרבה מספרי הרב זצ”ל ‘אורות’ (התורה, התשובה וכו’)?
הרצי”ה מגדיר (שיחות לבראשית עמ’ 83): “אור הוא בגימ’ ‘רז’, כלומר: סוד“. ואפשר לבאר יותר ע”פ ההגדרה של הרב משה גורביץ (מתלמידי הרב זצ”ל שערך את הספר ‘אורות האמונה’, ושם בעמ’ 15, במהד’ החדשה): “האור, הוא החיות והאידיאה העליונה של כל יש ונמצא, רוחני כגשמי”[3]. א”כ האור הוא הצד הפנימי, הרוחני, שהוא יסוד החיים של כל דבר. ‘אורות התורה’, למשל, הוא אידיאת התורה, הצד הפנימי האלוקי שממנו מופיעים בסופו של דבר חמישה חומשי תורה.
נחזור לחנוכה. בזמנים טובים לעמ”י, ה’ השפיע לנו רוחניות (אור) – ביהמ”ק על מכונו, ההשגחה עלינו גלויה וכו’. אך עדיין אין לדעת האם גם בזמנים של שיפלות נמצא איזו אחיזה באותו עולם פנימי? בחינת “שרגא בטיהרא מאי אהני” (חולין ס, ב) – מרוב סיוע ממרומים, כוחנו הפנימי אינו ברור. באים היוונים, ומאלצים אותנו, בלי סיוע של עשר המכות וניסים גלוים, למסור נפשנו על אהבת ה’ ותורתו. נכון שתמיד היה בנו כוח זה, אך עד חנוכה לא היינו בטוחים בקיומו. נוסיף, שהסירוב שלנו מלהתייאש, הוא בעצם שני תירוצים (מתוך רבים..) לשאלת הב”י הידועה: א) העמק שאלה (כו, סקכ”ו) סובר שיום ראשון ניתקן על הניצחון במלחמה[4]. ואפשר לומר ע”פ הכיוון הזה, שעצם האומץ לצאת ולהילחם – הוא נס וסייעתא דשמיא מיוחדת. ב) בספר התודעה (טעם עשירי): מה שהדליקו נר ביום הראשון, למרות שאין סיכוי שימשיך אח”כ שהרי יקח שבוע עד שיוכן שמן חדש, ולכאו’ אין טעם להדליק ומיד אח”כ להפסיק – זהו הנס[5].
ולכן מצאנו בחנוכה דבר מעניין מאוד. מדויק מלשון הברייתא (שבת כא, ב) “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים” – שחכמים תיקנו את חנוכה רק בשנה שאחרי הנס. אחד ההסברים לכך הוא שמתחילה לא ידעו האם הרושם הפנימי של מסירות הנפש ושל הנס, נקבעו בתוכיות לבבות ישראל, ומשראו לשנה השניה שבהגיע ימי החנוכה מתעוררת אותה הארה – קבעום. כלומר אותה הארה רמח”לית, שהזמן מאיר בתכונתו[6] – התגלתה כאן באופן ממשי, ופרצה מתוכֵנו[7]. בשאר החגים א”צ ‘לבדוק’ אם התעוררנו, כי ההארה קבועה וקיימת. אך כל עניינו של חנוכה הוא שעמ”י יחשוף מעצמו את הקשר-של-קיימא שלו לקב”ה. בשונה מחגי התורה, תורה שבכתב, חגי החורף הם ‘תורה שבע”פ’, ש”מונחת בעצם אופיה של האומה” (אורות התורה א, ב).
גם העיתוי של חנוכה אינו מקרי. אלו ימי בית שני, שעיקרם הכנת צידה לדרך הארוכה של הגלות (כמבואר בהקדמה לעין איה, עמ’ טו, ובעוד מקומות). וכשם שגזירות חכמים ותקנותיהם וכתיבת תושב”ע היוו את הבסיס היציב לגלות אלפיים, כך גם חנוכה היתה הכנה רבתי, לגלות לנו את הכוח הטמון בנו גם כששֵם ה’ אינו נגלה עלינו.
[1] ועי’ עין איה א’ (א, מז): “… והחושך סיבה לאור וקודם לו בהכרח”. ובמדבר שור (כ”ט) כ’ שיעקב גדל עם עשו, ואף שלכאו’ זו השפעה רעה עליו, האמת היא להפך, שרק בזכות כך יעקב רוכש יכולת מעשית להשתמש במידות הרעות לתכלית טובה, כאשר הדבר נצרך, ע”ש. עי’ גם בצדקת הצדיק, אות קע”ח.
[2] רמז לחנוכה מן התורה, שאם נספור כ”ה אותיות מתחילת התורה, נגיע למילה “אור” (ספר התודעה).
[3] ע”ע במאמרי ראיה (עמ’ 507): “…האידיאלים היותר נשאים, שהם הולכים ושואבים תמיד עלוי וצחצוח ממקור העצמיות העליונה”.
[4] וכ”כ הפר”ח (סי’ תרע), ולהרחבה עי’ ב’נר מצוה’ למהר”ל, עמ’ כ”ב.
[5] אם כי יש לדון מבחינה הלכתית, שאם יש מצוה בפנ”ע בכל יום ויום, חובה עליהם להדליק אפילו יום אחד.
[6] עי’ דרך ה’, ד, ז.
[7] להארה בימים אלו יש נ”מ – שכתוב בשו”ע (יו”ד קעט, ב) וברמ”א (אה”ע סד, ג) שאין נוהגים לישא אשה בחלק השני של החודש שבו הלבנה נחסרת. ואעפ”כ נהגו רבים לישא אשה בחנוכה, שבו אין חסרון אלא הארה (עי’ הנישואין כהלכתם ה, נג).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה