ב"ה, זמן חורף תשס"ג, לחוברת "ראשית" במרכז הרב
אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה
(ב"מ כא, ב)
נחלקו הראשונים האם הכלל "אדם עשוי למשמש"
נכון גם כשראה המוצא את המטבע נופלת מבעליה. ננסה להסביר את המחלוקת. כמו כן נדון
האם בימינו כלל זה עדיין קיים, ובפרט בסכומי כסף קטנים שכיום אין שמים לב אליהם.
"... אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה".
(דף כא, ב)
א. האם כלל זה נאמר מיד משעת הנפילה
האם כלל זה נאמר מיד משעת הנפילה, אפילו אם המוצא יודע
שאך עתה נפלה המטבע? רש"י (כו, ב ד"ה נטלה לפני יאוש)
כותב: "שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו" (והעתיק דבריו ה'נימוקי יוסף'
יד, ב בדפי הרי"ף. וכן כתב ה'מאירי' בד"ה מי שראה). משמע
שיש פרק זמן מסויים מהנפילה, שהבעלים עוד לא מישמש.
תוספות רבינו פרץ הקשה על רש"י: "דהא לא משתמיט תלמודא בשום
דוכתא לומר דבמעות לא מייאש מיד דנפלו מן הבעלים, אלא ודאי מייאש".
דברי רבינו פרץ קשים להבנה. כיצד ניתן לומר על אדם שנפלה
לו מטבע ואנו רואים שהוא לא שם לב – שהוא יודע שנפלה לו והתייאש? ועוד, שאם הוא
יודע שממש עכשיו נפלה לו מטבע – מדוע אינו מרים אותה?
בספר 'פתחי חושן' (הלכות אבידה, פרק ב'
הערה כ"ג) מסביר שאין באמת מחלוקת בין רש"י לרבינו פרץ. רש"י הבין
שהגמרא דיברה על מצב שבו המוצא רואה את הנפילה של המטבע מבעליה, וברור לו
שהבעלים לא הבחין בכך. ואילו רבינו פרץ הבין שמדובר במוצא מטבע על הרצפה,
ולא ראה את נפילתה. ואכן, לשון הגמרא "ראה סלע שנפלה" ניתנת לפירוש לכאן
ולכאן – 'נפלה' יכול להתפרש שראה את הנפילה עצמה, ויכול להתפרש שראה סלע שנפלה
בעבר, וכעת היא מונחת על הרצפה.
רבינו פרץ הבין שלפי רש"י יש למי שמוצא מטבע לחשוש
שאולי היא נפלה לאחרונה ובעליה עוד לא יודע על כך. ולכן חלק עליו, בצדק, שלא מצינו
בש"ס שעל המוצא לחכות מעט ורק אז ליטול את המטבע. בכך נפתרת גם סתירה
ברש"י. רש"י באותו עמוד (ד"ה אי נקיטנא) כותב:
"... הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד". ואילו רש"י שהובא לעיל
כותב שיש מצבים שהבעלים עוד לא מישמש בכיסו? אלא על כרחך שבסתם מטבע הנמצאת – יש
להניח שהבעלים כבר שם לב בסמוך לנפילה (ומה שכתב רש"י "מיד" – אין
הכוונה מיד ממש, אלא סמוך מאוד לנפילה). ורק כאשר רואה את נפילת המטבע ורואה
שבעליה לא מישמש ולא שם לב, אזי אסור ליטול אותה. עולה מכך, שאפילו אם יודע המוצא
שהמטבע אבדה בדקות האחרונות – מותר לו ליטול אותה. כמו שסיפר לי חבר, שעבר באיזה
מקום ולא היתה שם מטבע, ולאחר עשר דקות עבר שוב באותו מקום ומצא מטבע. ברור אם כן,
שהמטבע נפלה בדקות האחרונות. אף על פי כן, יהיה מותר ליטול מטבע זו.
הסבר זה לרבינו פרץ, אינו ניתן להאמר בדעת ה'גליון'. ב'שיטה
מקובצת' בשם ה'גליון' (כא, ב ד"ה עוד כתבו בתוספות), מדבר על הברייתא
שעליה אמר ר' יצחק שאדם ממשמש בכיסו בכל שעה, וכך כותב בתוך דבריו: "...
וכיוון דאיירי בראה שנפל מישראל, אם כן איירי שמצאו תכף לנפילה". אם
כן, לפי ה'גליון' מדובר באדם שראה את הנפילה עצמה, ובכל זאת הברייתא מתירה לו
ליטול את המטבע, כפי שמבאר ר' יצחק שאדם ממשמש בכיסו. וחוזרות התמיהות שהקשנו על
רבינו פרץ, והפעם על 'הגליון'.
יש איפוא לומר, שלפי ה'גליון' אפילו כשראה את הנפילה,
וראה שלא מישמש הבעלים בכיסו ולא שם לב – מותר לזכות במטבע מפני שהבעלים יודע
ומתייאש. ביאור לכך נמצא בספר 'אבן הטוען' (כא, ב), המסביר שלפי
ה'גליון' חז"ל תיקנו שלעולם יהיה מותר לזכות במטבע, ואפילו במקום שעוד לא שם
לב ולא מישמש בכיסו – שהפקר בית דין הפקר! והוסיף שכך אומרים בשם ה'חזון
איש' גם לגבי זמננו שאין אדם עשוי למשמש (נרחיב בדבריו בהמשך). בעל 'אבן הטוען'
כותב שזו גם דעת רבינו פרץ החולק על רש"י (ולא כמו שהסביר דבריו ה'פתחי חושן'
שהובא לעיל). וקצת סיוע לדבריו מלשון רבינו פרץ: "מיד דנפלו מן
הבעלים".
וקשה, מדוע יתקנו כאן חז"ל הפקר בית דין? מה הצורך
בכך? ושמא רצו חז"ל למנוע מכשול של גזל במקרים הללו, שהבעלים עוד לא מישמש
בכיסו, ולכן התירו לזכות במטבע בכל מצב. אך דחוק לומר כך, מפני שאין מכשול אם
יאסרו על המוצא ליטול מטבע במקרה יוצא דופן שראה במו עיניו את נפילתה. וצריך עיון.
ב. האם בימינו אדם ממשמש בכיסו בכל שעה
ניתן לומר שגם היום כלל זה נכון. האם יש סיבה להניח
שבתקופת הגמרא נהגו למשמש בכיס יותר מאשר היום? האם מטבעות של היום שונים כל כך מאלה
של פעם? ר' יצחק לא אמר שאדם ממשמש בכל שעה, אלא שאדם "עשוי למשמש". אדם
רגיל, גם כיום, פותח מידי פעם את ארנקו, לשלם לחנות או למונית וכיוצא בזה, ולפעמים
גם פותח את הארנק רק כדי לבדוק כמה כסף יש (ההלכה נקבעה על פי אדם ממוצע, ב'עולם
המעשה', ולא על פי בחור ישיבה, למשל, שאינו מתעסק בעבודה ובכספים ולכן אינו משתמש
הרבה בארנקו). ולכן מותר למי שמוצא כסף להניח, שהמאבד כבר שם לב לכך והתייאש.
[ניתן להוסיף שבדרך כלל כסף שאבד לא נפל מתוך ארנק סגור,
אלא זהו כסף שהיה מונח בכיס החולצה או במקום אחר ה'מועד לפורענות'. במקומות כאלה
אדם גם ממשמש די הרבה (יותר מאשר בארנקו). כנגד זאת, הגמרא אומרת שממשמש "בכיסו"
בכל שעה. 'כיס' של הגמרא הינו השק הקטן שבו מניחים כסף (התחליף לכך כיום הוא
הארנק), ומדוע כיס כזה מועד לפורענות? אולם יתכן שכיסים של פעם היו חלשים ונקרעו
לפעמים, ולכן בדקו אותם הרבה].
ובספר 'משפט האבידה' (סי' רס"ב סע'
ו) נאמר בשם ה'חזון איש' שכיום על אף שאין אדם ממשמש כל כך בכיסו –
לא השתנה הדין, מפני שכך תיקנו חז"ל והפקר בית דין הפקר (לפי דברינו לעיל אין
צורך להגיע להפקר בית דין, מפני שגם כיום אדם עשוי למשמש בכיסו).
ג. האם בימינו אדם יודע כמה כסף קטן יש לו
גם לאחר האמור לעיל, שכיום לא השתנה הדין, יש לשאול לגבי
סכומים קטנים (עשר אגורות, חצי שקל, שקל): אפילו אם אדם ממשמש בארנקו, האם הוא
יידע בכלל שנעלם לו סכום קטן?!
ואכן, הרב יוסף שלום אלישיב כותב בספרו 'הערות
למסכת בבא מציעא' (כא, ב): "בזמן הזה, שאין מרגישים בנפילת כסף קטן,
שאינו יודע כמה היה לו וכמה הם עתה וממילא אינו יודע בחסרונם, אם כן לא הוי
יאוש, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש".
אך בספר 'משפט האבידה'
ובספר 'פתחי חושן' (הובאו לעיל) חולקים, וסוברים שלא נשתנה הדין. ה'פתחי חושן'
כותב שמסתבר שגם בזמן חז"ל אנשים לא ידעו אם חסרה להם פרוטה אחת, ובכל זאת לא
מצאנו בחז"ל חילוק בין סכום גדול לסכום קטן. בעל 'משפט האבידה' גם מנמק שהפקר
בית דין הפקר, כדלעיל, וכותב סברא נוספת: בכך שיודע שיש לו רק סכום זה שבארנקו
ולא יותר – נחשב ליאוש מדעת. יאוש מדעת הוא לא דווקא כאשר אדם יודע שאבד לו
חפץ ומתייאש. די בזה שהאדם יודע שאין לו יותר, ובכך הוא בעצם 'מוותר' על כל כסף
אחר שאינו אצלו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה